הכי אוהבת את עצמי במדי השלוכה שלי. בגדים שסיימו את תפקידם בלבוש שאפשר לכסות את גופי עימם ביציאה מהבית. כאלה שאפשר לעשות איתם הכל, שום דבר לא לוחץ איתם, שום דבר לא נחשף איתם. את כאילו מכוסה אבל לא. את לא צריכה ליישר כל הזמן את החולצה כשאת קמה, מתרוממת אחר התכופפות. חולצות ג'יפה כאלה כשאת רוחצת כלים, מבשלת והידיים תפוסות ובדיוק יש טלפון והמגבת נעלמה לה בבלאגן של המטבח, חולצת הג'יפה עליך. פתרת את הבעיה, ניגבת את הידיים על עצמך (או בחולצה), וענית לטלפון (בשנה האחרונה את מגלה שרוב הטלפונים
הם בשביל הילדים). מרגישה על עצמך ממש את המשפט אשת חייל מי יימצא.
הכי אוהבת את עצמי מתעוררת בבוקר והולכת להטיל בשירותים את השתן הראשון.
מסתכלת במראה, ורואה את השיער הסתור אבל בכאילו מסודר פרוע. קורי השינה
שעדיין לא קילפתי מהעיניים, יודעת שעוד חצי שעה אני אראה מסודרת. כל הפרוע
הזה יעלם לאשת משרד מסודרת. העיינים עייפות, זקוקות לנס קפה כדי להתחיל
להבין, שהיום מתחיל. אוהבת את הפנים הנקיות מאיפור, מן עור פנים כזה שממאן
להזדקן ולהתקמט. יש עליו עוד את המבט של הילדה התמימה, שלא יודעת ולא
יכולה להזיק לאיש. העיניים עוד בגודל של עייני עגל שעדיין לא עיכל את בואו לעולם.
(הסיטואציה הזאת בטח תזכיר לכם על הפולניה שמתעוררת בבוקר, מסתכלת במראה
על עצמה, ואומרת מגיע לו. כן אני פולניה אבל לא חושבת שאני העונש שלו).
הכי כייף לי אחרי כל ההסתכלות הזאת של הבוקר, כמו שאני, רק רחצתי ידיים, לא מסוגלת עוד לצחצח שיניים, ללכת עם הפיג'מה שלי למטבח להכין לי את הנס הראשון של היום. 5 דקות שלי עם עצמי, לפני הבלאגן עם כולם. לשתות 5 דקות בשקט את הנס כמו שאני, שלוכה שרק יצאה מהמיטה, בלי נימוסים ובלי כללים. את זה אני מאפשר לילדים כשהם איתי לבד בלי החוקי. החוקי לא יכול לראות אותנו עם פיג'מות ובלי
שנרחץ את עצמינו בבוקר. אבל זה כל הכייף, לשבור את הכללים.
מקנאה באופן תמידי בכל הנשים המסודרות, השיער עומד במקום, שום דבר לא זז לשום
מקום על הראש, ולא משנה איזו סערת רוחות או גשם מתחוללת בחוץ. גם בקייץ,
כשהשיער מתקרזל לי מהלחות והזיעה, הן תמיד נראות כאילו שהן יצאו הרגע מהמספרה.
תמיד הציפורניים מסודרות ומוקפדות, הקו שתוחם את השפתיים תמיד מחוזק יפה, והאודם
יושב טוב. וואלה הפעם היחידה שאני שמה אודם זה בבוקר, אבל הוא נגמר לי כבר בכוס
הנס קפה במשרד עם הסיגריה.
אפרופו סיגריה, הן תמיד נראות נפלא עם הציפורניים המוקפדות, השיער במקום עם כוס
הנס קפה והסיגריה ביד. ממש אלגנטיות. איך שאני לא אקפיד על כל אלה, תמיד אני
אראה כמו עוד תלמידת תיכון שברחה לזולה לעשן.
נורא מקנאה, אבל כשאני מנסה ליישם את זה על עצמי, אני מרגישה בתחפושת, זאת לא
אני. אני השלוכה, למה אני צריכה לייסר את עצמי בכל הצביעות הזאת.
מודה, יש לי ציפורניים שלי אמיתיות ארוכות, מוקפדות, אני לא יוצאת מהבית ללא איפור
(לרוב אייליינר שחור עבר ויפה, סומק ואודם, צלליות כשיש עודף זמן בבוקר), מייבשת
את השיער עם מייבש שיער, אבל אף פעם לא נראית כמו אותן הנשים המוקפדות. הבגדים
לרוב נוחים, לא כאלה שגזורים וחנוטים עלי.
בקיצור רוצה נורא להראות אחרת, אבל הכי נוח לי כמו שאני.
דרך אגב, ידעתם שהמילה שלוך באה משפת היידיש.
אני לא ידעתי, רק שהייתי צריכה לדעת איך לאיית את המילה (ח או כ) והלכתי למילון
גיליתי שזה בא מאיידיש. הייתי בטוחה מערבית.
לפני 17 שנים. 25 בפברואר 2007 בשעה 20:57
