התחלה חדשה

אתמול חברה שלי טובה התקשרה.
אחרי השיחה של השכבת כבר את הילדים ואת שעות ההשכבה שלהם עברנו לדבר עלינו.
איך אנחנו מרגישות ומה אנחנו עושות עם עצמינו.
שאלתי אותה איך היא בכלל יכלה לחשוב על לצאת לעבודה. שנינו שונאות לעבוד.
היא יכולה לא לעבוד, אני לא. היא מלאה בתעסוקות פרטיות שלה. שיעורי התעמלות,
סדנאות ויטראז' שהיא לומדת ונהנית מכל רגע.
והתשובה שלה היתה אבל כולן עובדות. אמרתי כי חייבות לקיים את עצמינו, אבל את
מסודרת, איך זה קפץ לך לראש. מאיפה זה בא. ואז היא אמרה כי לא נעים לה מאחרים
שהיא לא עובדת. אבל גם הפסיכיאטרית שלה אמרה לה לרדת מזה. אמרתי נו לפחות
עוד בן אדם שפוי עם תעודות אמר לך להפסיק לחשוב על לצאת לעבודה.
אחרי זה עברנו לדבר על המחלות של המשפחות שלנו. כן, אנחנו לא רואות את עצמינו
חוצות את גיל ה-65 ואם נגיע ל-70 נגיד תודה לבורא עולם. שתינו נבדקות אחת לחצי שנה
בדיקות רפואיות, לראות שהשומנים, הכולסטרול, הלחץ דם ועוד כל מיני חולרות אחרות
במצב תקין. כבר יודעות את המדדים לטוב או רע.
לא מכניסות הביתה גבינות מעל 5%, על מרגרינה ומיונז אין בכלל על מה לדבר. בשר דל
שומן, טיגון מועט בשמן. אנחנו בטראומה מהתפקוד של האמהות שלנו. כל אחת עם הדוגמה
האישית שלה. אימי כבר שילמה את החוב שלה לבורא עולם על ההתפראות הזלילתית שלה
וכבר לא עימנו מזה 11 שנה. והיא טוענת כל הזמן שאמא שלה בדרך של אימי ז"ל.
כשאני מדברת עם האמא, היא טוענת שהיא לא יכולה לאכול כל הזמן חסה. אמרתי לה נכון
את לא צריכה לאכול כל הזמן. אבל גם למה לעזאזל את קונה את אותם הקרקרים המשומנים
ומלאים כל מיני פיכסה בפנים. למה המלתעות שלך צריכות לעבוד כל הזמן וכל היום? יש ארוחות
מסודרות בהן את יכולה לאכול כמעט הכל.
את מה שאני יכולה להגיד לאמא שלה ולעבור את זה בשלום, היא (חברה שלי) לא מסוגלת,
הקנאה בשנים האחרונות שלה ושל אחותה בי, זה שאני מטיחה באימן את כל הדברים שברגע
שהן תוצאנה את המילים האלו מהפה הן תהיה מסולקות לתמיד מהצוואה.
תמיד נחשבתי בעיני הוריה לשפויה ביותר בין כל מגוון החברות שהקיפו אותה. גם היום
כשאני אגיד את מה שיש לי להגיד היא תקבל את זה ולא תתקיף אותי כמו כל אחת אחרת.
זאת אמא שאין לה אלוהים. אומרת את מה שהיא חושבת. יודעת לקבל את מה שאני אומרת
לה כי אנחנו מכירות מגיל 14 לערך שלי. הייתי שם בת בית. עם הגדילה שלנו בשנים, היא
למדה להסתכל ולשמוע אותי באותה הגובה שלה. לבנות שלה קשה לה להסתכל עליהן באותו
הגובה שלה. בכל זאת היא האמא שלהן. מי הן שתגדנה לה איך ומה לעשות ולחיות.
זה מעציב לראות בן אדם קרוב שמאבד עצמו לדעת רק בגלל אוכל מחורבן. ולא מדובר
באוכל קיומי, כי אם כל מיני זבל שקיים בשוק.