המחשבות המלוכלכות שלי

אני שוכבת במיטה, עייפה כל כך, מרגישה כמו סמרטוט רצפה שסחטו ממנו את כל הנוזלים. העיניים שלי שוב לחות, בפעם המיליון היום. פגעתי היום במישהו, ואני שונאת לפגוע באנשים אחרים. אני לא מתכוונת. מישהו תמיד אומר לי שאני מפחידה את כל הגברים סביבי ולפעמים אני לא מבינה למה. אני לא אישה רעה, אני לא אוהבת לנצל אנשים אחרים ואני לא אוהבת לראות אנשים אחרים סובלים. אבל לפעמים - האמת שרוב הזמן אני מרגישה מאויימת. זה האינסטינקט האנושי שלי- להישאר בחיים. החלטתי היום ללכת ללמוד  קרב מגע- וכנראה שבתוך תוכי אני כבר  יודעת, אפילו במרחק של קילומטרים -נתתי ברכייה לביצים שלו- אני לא יודעת מה יותר גרוע, לפגוע בלב או בביצים, מה אתה חושב? אולי אתה יודע, אתה רופא בעצמך, בכל אופן דפקתי את הברקס של החיים לפני שאני מאבדת את שלי, לא חשבתי פעמיים. זה לחיות, או למות, להיות, או לחדול. ואני רוצה לחיות. מסתבר בדיעבד שבכביש היה גבר פצוע שרק רצה לחצות אותו בבטחה. ונכנסתי בו במהירות מופרזת. אני לא מסוגלת לברוח שוב משדה הקרב אחרי שאתמול עזרתי לו לחבוש את הפצעים שאני עצמי גרמתי.  בגלל זה אמא תמיד אמרה לי שרקדנית אני לא, אני ג'ודואיסטית בנשמה, בוא, רק תנסה אותי. הגבר הזה, האריה המרשים והחזק פשוט התמוטט מולי ובכה, בגללי! מה עשיתי, אלוהים, לא יכולתי לראות אותו ככה מולי, שבור, מפורק לרסיסים. השלכתי את כל הבגדים שלי הצידה, אני חייבת, רק ככה אני אחזיר אותו לחיים, ונפלתי לידו, אספתי אותו אליי, חיבקתי אותו, ובכיתי איתו, התפשטתי מולו, נתתי לו לראות את הלב המדמם שלי, תראה אותי, תסתכל עליי, אני פצועה בעצמי, מרוסקת כמוך, גם אני מנסה לאסוף את עצמי מחדש.