הבלוג של 4X4

אש:

יש לי סוג של קטע מוזר,

אני מרתך לפעמים ברזל, וחתיכות קטנות אדומות מהאש, צונחות לפעמים על הרגליים / ידיים (בריתוכים בזויות מוזרות 😄 )

אני מרגיש איך הן חורכות את בשרי, ובכל זאת לא מזיז אותן מגופי..

פעם מישהי כיבתה עלי בעצבים סיגריה, ונחרכתי, ושוב נתתי לכאב בבשר למצות את עצמו..

מוזר לי, כי אינני נמשך לאש במיוחד בסשן ו/או בכלל...?? 

קולה:

יום אחד כשהילדים היו צעירים, הם שיחקו כדורגל, ואני מזגתי קולה לכוס חד פעמית, באותו רגע ממש כשאני עם הבקבוק ביד אחת והכוס ביד השניה,נבעט הכדור בעצמה ופגע לי בדיוק באשכים...

ספגתי את המכה הבלתי צפויה ושתי הידיים לא זזו..

אחרי כן, הכאב הגיע..גברים מכירים את זה :) 

זהו לבינתיים..:)

לעיתים,
כשאני חושב לאחור, וגם בהווה, אני רואה המון צמתים בהם עברתי ועובר, וכל צומת היא הזדמנות, למשהו חדש/ אחר, יהא אשר יהא..
ובכל זאת ממשיך באותו הכיוון מבלי לפנות, וזה לא שלא היו פניות בצמתים ובחלקן פניתי, האם מכל ההזדמנויות הייתי יכול להיות במקום אחר?
או שזה הקו המנחה בחיי להמשיך באותה הדרך ולא לפנות?
האם הייתי היום, בסופו של יום מוצא את עצמי באותו המקום?
כמו שנאמר: "הכל ידוע מראש והרשות נתונה" ? 

זהו, הסתיימו החגים..:)

מאחל לכולם - שנה טובה ומאושרת.

בשעה 15:55 הגיע אלי "מ" שאסף אותי לארוחה מפסקת שנדחתה ל 16:30,
הארוחה התקיימה בבית של נ' , חבר דתי מבית, שגר בישוב,
אני מדבר איתם שאני מרגיש ש"יצר הרע" נכנס בי, ולא נותן לי לצום השנה.
אז נ' אומר לי: בכיפור, יצר הרע נח ולא מקטרג על אף אחד..
ואז נכתב כאן שבשבת לא כותבים - אז אין שינוי גזר הדין.. :)
אם נוסיף שגם שבת היום אז אני חוטא גמור, 
ובכל זאת מתחילת יום כיפור הצלחתי לשמור שעה וחצי,
עד לרגע כתיבת פוסט זה. גם משהו...

היתה לי שנה לא קלה, (כל אחד לפי דרגתו) ותמיד אמרתי לעצמי לא נורא,
תמיד יכול להיות יותר גרוע,
ומסתבר שהחברים הדתיים שלי תמיד מזכירים את זה - שלמרות מה שעברתי השנה, תמיד חייכתי ואמרתי כואב, אבל יעבור, יש דברים יותר קשים בחיים.

בסעודה, הגיע זבוב אחד ונדבק רק אלי בין העיניים..
מסר?
היום תוך מחשבות בבית לפני כניסת החג, לצום/ לא לצום - הרי שנה שעברה הצלחתי גם לצום..טראח שריטה ברגל עם דם, רמז?
תליתי את החולצה, ותוך כך נופלת עלי מנורה עומדת שאין לה שום מגע לקולב..
סימן?

אם מסתכלים על זה ככה: אז זה באמת מבלבל ולדעתי, ולא כדאי לחפור בזה. כי מסתבכים עם זה עם כל מיני פרשנויות..

הקטע של הלא לצום זה כאילו: אם יקרה משהו - אז זה בגלל שלא צמתי..רגשות האשמה.. ומצד שני אחלה שמיכה להתכסות בה כתירוץ לבריחה.

והנה אני מודה: אני בורח, ככל הנראה מעצמי, כמו רוב האנשים שבורחים..

וזה לא שאני אדם לא מאמין, נהפוך הוא אין לי שום ספק ולו לרגע שיש סוג של ישות שאיננו מבינים מהי, אבל משהו שיצר את העולם הזה.
ולא מהיום או מאתמול כשאני מביט לאחור אני רואה: 
אשכרה ניסים שלא נתנני למוות.ומדובר בשברירי שניות,
אם זה כשסיימתי לחצות את הכביש, הגיעה מכונית במהירות מטורפת ופגעה באי תנועה שזה עתה עמדתי עליו..
מקרה? / נס?..

אם זה לצנוח מגג של קומה שלישית לאחור, ואיכשהו, ללא התערבותי המודעת, הרגל נתפסה בשרשרת של הסולם שעצר את רוב הנפילה.
ועוד ערימה של מקרים שתעמיד לכם את השערות על העורף..
לי אין לי ספק בכלל שישנה כאן השגחה פרטית, או תכנית מפורטת כמו שאומרים: הכל ידוע מראש והרשות נתונה..ויום בואו של האדם ויום הסתלקותו מהעולם כתובים למעלה.

אז אם נעשו לי ניסים שכאלו, איך אני יכול לפקפק בכלל שמשהו משגיח עלי?
אז למה לא לצום ו/ או לשמור את השבת כמצווה.
היכן התודה שלי?
הרי הייתי אמור מזמן לשבת בישיבה וללמוד תורה ולקיים באהבה, את מצוות התורה, כן, לא מפחד, אלא מאהבה למשהו הזה, לחקור את המצולות שלו. לצלול באוקיינוס האינסופי של התורה והרוחניות שבה..
אז למה אני לא שם? אני שואל את עצמי בדיוק כפי שאני כותב.

אחת הסיבות שאני מוכן לשים על השולחן היא : שאני לא מסוגל לקבל מרות. 
רק לומר תודה ולהעריך ששום דבר אינו ברור מאליו. אבל "עשה" 
ו "אל תעשה", ויש תרי"ג כאלו לא לשכוח.. :) , ואני לא מסוגל לקבל עלי "עול מלכות שמיים"..

אז אני כן משתדל להיות בן אדם בסדר ,וכו', כולכם מכירים את זה...
ואולי עצם הכתיבה הזו על ההתחבטות היא עינוי הנפש שלא כל כך מעוניינת להתענות עוד.

לסיכום: אני מאמין שיש משהו שאחראי עלי, ואני אוהב אותו ומודה לו , אבל לא מוכן להתחייב לו? למה? - פחד. 
וגם לא מוכן להתחייב לעצמי. למה? בשורה התחתונה אחרי קילוף כל שכבות הבצל - זה כנראה גם פחד.
וואלאק ה 50 הזה שדופק בדלת יטמטם אותי בסוף  :)

*צום= צום+מחשב + רגיל כמעט כמו כל יום..

עכשיו אני רגוע, תודה..
שנה טובה

שנה טובה

 מישהו כתב 10 שורות יפות אלו. שווה לקרוא ולנסות להבין את המשמעות העמוקה שלהן :

"📎 1). תפילה איננה "גלגל רזרבי" שאתה שולף רק כשאתה בצרות, אלא זה ״הגה" שמוביל לאורך הנתיב הנכון.

 📎2). למה השמשה הקדמית של המכונית כל כך גדולה והמראה לראייה מאחור כל כך קטנה ?
        בגלל שהעבר לא חשוב כמו העתיד שלנו. אז, תסתכלו קדימה ותמשיכו הלאה.

📎3). חברים הם כמו ספר:
       זה לוקח כמה שניות לשרוף, אך לוקח שנים לכתוב.

📎4). כל הדברים בחיים הם זמניים. אם הם הולכים טוב, תשמחו איתם, כי הם לא ימשיכו לנצח.
       אם הם משתבשים, אל תדאגו, הם גם לא יישארו עוד זמן רב.

📎5). חברים ישנים הם זהב! חברים חדשים הם יהלומים! אם אתה מקבל יהלום, אל תשכח את הזהב! כדי להחזיק יהלום, אתה תמיד צריך             בסיס של זהב!

📎6). אנחנו מאבדים תקווה לעתים קרובות ונוטים לחשוב שהגיע הסוף, ה׳ מלמעלה ומחייך אומר "תרגע, מותק, זה רק עיקול, זה לא הסוף!"

📎7). כאשר ה׳ פותר את הבעיות שלך, יש לך אמונה שיש לו היכולות;
        כשאלוהים לא פותר את הבעיות שלך, זה כי יש לו אמונה שיש לך את היכולות...

📎8). אדם עיוור שואל את אלוהים: "האם יכול להיות יותר גרוע מלאבד ראייה?" הוא השיב: "כן, לאבד את החזון שלך!"

📎9). כשאתה מתפלל עבור אחרים, אלוהים מקשיב לך ומברך אותם, ולפעמים, כאשר אתה בטוח ומאושר, זכור כי מישהו אחר התפלל עבורך.

📎10). דאגה לא מסירה את הצרות של מחר; רק מערערת את השלווה של היום.

אם נהניתם מזה, אנא העתירו והעבירו לאחרים. זה אולי יאיר גם את יומו של מישהו אחר....
גמר חתימה טובה
🌹🌹🌹🌹🌹🌹🌹

יש רגעים מיוחדים כאלו, רגעים של תובנות חולפות,

כאילו אין עור על הבשר, הן ממש מתחת לעור,

תחושה חזקה שהתובנה זו היא המהות והיא התמצית של מה שעומד לפנייך.

עוזב את המועדון שלי, בנר ראשון 

מרגיש לידה מחודשת

הכל חדש, הכל לומדים מחדש..

ומנגד חידלון, שלי הישן.

123, הלאה וקדימה.

שנה טובה

חלום...

הגעת למפגש,

וראית אותה מדברת עם אחר.

אתם מחליפים מבטים,

מתיישב מאחור וממתין שתסיים. 

מתוך כבוד לשני אנשים משוחחים. 

השיחה מסתיימת, וכנ"ל גם המומנט,

מה נכון/ לא נכון כאן ?