נכתב מתוך קונוטציה אישית שלי לתגובה לפוסט של אשת לפידות :
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=86304&postid=472153
פעם מזמן,חייתי ברחוב כשנה, בתוך ואן, רק אני וכלבי ז"ל, מסיבות אישיות.
הואן היה מסודר למגורים ולשהייה בו עד למועד בלתי ידוע , כולל גז, מקלחון, אסלה וכו'..
זה לא כ"כ כיף כמו שרבים חושבים, וואו, חופש, ואן 4X4, טיולים.
עברתי את התקופה ההיא מנותק מהנפש. עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות, אבל כמו רובוט,
אני מניח שאלהים גם שם יד בדרך, כדי לרכך נפילה מגג, שנבלמה תוך כדי. כך שיצאתי רק בחבורות קלות.
לא זה לא היה קל.
ברוב הלילות הייתי יושן על ספסל, גם בחורף, כי היה אויר צח בחוץ. ובגשם, הייתי נכנס לואן, ומשאיר את הדלתות פתוחות.
למדתי "להסתדר" עם כל מיני טיפוסים, נרקומנים, ערבים, רוסים שתויים, יהודים מחופפים..
כל אחד בשפה שלו.
יש לי בית, וילה, אם תרצו, ולקח לי שנתיים לעבור אליו.
היום אני "חי" כאן כבר כמה שנים. התחיל קשה, דברים בסיסיים כמו טלפון, נראו לי לא מוכרים, מוזרים, אם תרצו..
התרגלתי שוב לחומריות, לעיסוק בכספים, ולניהול החיים.
כשאתה חי במקום מסויים, עם סביבה מסוימת, אתה הופך להיות חלק ממנה, תרצה או לא תרצה, ומתאים את עצמך לאנשים שמסביבך.
כמו במקום עבודה.
רק אתה יכול להציל את עצמך מעצמך, משפט נכון.
יקח עוד זמן עד שזה יקרה, משום מה, הנפש והלב, לא מסכימים יותר להחשף.
איש בן 47 עם נשמה של ילד סקרן, אוהב לגעת בדברים מלמעלה, וכבר לא להעמיק, ולפתור בעיות של אחרים שנראות סגורות.
אני יכול להכיל, אבל נגמר לי הכח. ככה זה בא בגלים, ארוכים, בכל פעם יותר ויותר ארוכים.
והזמן? הזמן חולף לו בלי שוב.
ישנם ניצוצות של זכרונות, מתקופות אחרות בחיי.
כיום, מעדיף שגם חברים ותיקים של שנים לא יבואו אלי. מעדיף אני ללכת אליהם ולחתוך כשבא לי.
הייתי מאושר תקופה קצרה בשנה הזו. אך גם זה חלף/ עבר יחד איתה.
אילו רק הייתי נולד עם אופי אחר..
