סוד החיים

יורד הגשם בטרם עת,
מרטיב שבילים מציף בועט.

ממתין לשמש, תאיר דרכי,
אתמול נגמר. מחר אפתח ליבי.

לא לעיתים קרובות מרגיש אדם, אדון, שתחושת התעלות עוטפת אותו.
תחושה של בועה שונה ומיוחדת שבחללה הוא מוצא את עצמו מהלך.
בועה קסומה, שפחה זוהרת, שזוהר האור שבה מאפיל על פני החושך שסובב סביב.

אל מקדש רוחך פסעתי,
ושם אותך מצאתי, כורעת ממתינה,
עורגת בתחינה,
אל אדון, שליט עולמה.

יחד אנו פוסעים דומם,
בצעדים זהירים, מול ברואי עולם.
מביטים בעיניים, והלב מתעורר,
לעולם החדש, שבפנים משתולל.

שלך יהיה ליבי, שלי יהיה ליבך,
גופך ונפשך בכפי אקחך.
מסירות הקדשה מבפנים מגיעה,
את הנפש קושרת, עקדת שפחותה.

חכמה רבה מדי עלולה להתגלות כחיסרון בתוך מערכות יחסים.
אני אינני אומר זאת מתוך כוונה להטיל דופי במה שלפעמים מהללים ומשבחים,
אני אומר זאת זאת מתוך ראיית החיים.
מתוך הדבר שאליו אני רוצה למקד את זרקור הבלוג הזה - סוד החיים.

לא. זו איננה יהירות, גם אם המחשבה זורמת ישר לשם.
זו ראייה של מציאות שלפעמים כופה את עצמה עלינו מבלי שנדע,
מבלי שנשים לב ופתאום בבוקר בהיר אחד אנו עומדים בפני שוקת שממנה רוצים
להשקות אותנו. ולא לשם ביקשנו להגיע.

צריך לדעת לוותר על המילים לפעמים.
צריך לדעת לומר סליחה, צריך לדעת לומר אני מצטער, צריך לדעת לומר אני מתנצל
גם אם אמרתי נכון והתכוונתי נכון ורציתי נכון ומהלב, אבל המילים לא הגיעו.
הגיעו אבל לשוקת הלא נכונה.

לדעת לספוג את סליחתו של האחר, לדעת להביט למטה, ממרום החכמה שאכן יש בך,
אבל לא להתהדר בה.
לדעת להביט אל חכמת הפשטות, להבין אותה ולחבק אותה, כי שם אהבת האדם,
אהבת האשה, החום, הלב. הנשמה.

אין אחד שיוכל לומר על עצמו "לא טעיתי". רק האלהים איננו טועה.
ואנו, איננו אלא ברואי אל.
סוד החיים הוא בוויתור, במבט הפשוט לפעמים, בחיבוק הנשמה,
בראייה הכל כך לא חכמה אבל הנכונה.
להסיר את המשקפיים.

שבת שלום.

*תגובות לא ראויות תימחקנה.