ניקוז

אני מקשיב לסופיאן סטיבנס ומסתכל על תמונות של חיילים מתים והלב שלי פצע מדמם ומדמם ומדמם ומדמם. אומרים שהמון אנשים לא רוצים להיות לבד עכשיו, אבל האמת היא שהלבד הוא נכס. האם עדיף לזרוק את כל החרא שאני מרגיש על אנשים שנמצאים לידי, או לכתוב אותו כאן ואז להסתובב עם אוזניות? אין שום תכלית. מעטים המקרים שבהם אפשר לראות טרגדיה קורית מול העיניים ולהבין את הקשר הבלתי ניתן להסבר של גוף ונפש, איך כל פעם שקורה משהו, הכאב הפיזי הולך וגדל ואתה לא רוצה לעשות כלום, רק להרוג את עצמך עם רעל כלשהוא. מה ההבדל? היום ראיתי באינטרנט באחד האתרים מישהי שפעם היה לי משהו קצר איתה, והיא רצתה שנלך מכות ״אבל ברצינות״, ובסוף, מתנשמת בכבדות, אחרי שעשיתי לה משהו שהיא לא האמינה שמישהו או משהו יעשו לה, היא הייתה שקטה, הציפורניים שלה כבר חוררו אותי, והמבט שלה היה של מישהי שקיבלה את ליטרת הכאב שלה אבל לא בטוחה איך להסביר לי שהיא רוצה עכשיו חיבוק. אז הלכתי משם, ולא דיברנו אחר כך. 

So here we stand in the dark
My eyes travelling to the spot
Where you'd thrown yourself over the rocks
For if you'd not been so fast
There'd be blood in the place where you stood
It's a terrible thought to have and hold