ביום שבת, בהצטלבות מקרים לא מפתיעה כל כך, יצא לי לשבת ליד מישהי מהכלוב במשך שעה וחצי באיזה שהוא אירוע. היא לא יודעת מי אני אבל אני יודע מי היא. היא צעירה ממני בהרבה מאוד שנים, מוחצנת מאוד כדרכן של נשים צעירות (אני לא יודע אם מותר להגיד ילדות) בכלוב ובחיים ובשאר חשבונות הסושיאל מדיה שלה, היא אפילו די יפה, אבל הדבר הזה גרם לי לדיסוננס מאוד גדול.
הכלוב, קצת כמו שרוברט היינליין אומר על כתיבה, היה משהו שתמיד היה אמור להיות בחשיכה. לא משהו שאי פעם רציתי שיזהו אותי בו ואיתו. לא אגיד שהייתי לגמרי מוסתר באישיות הבדסמית שלי, שעם השנים השתנתה בהתאם לחיים שהיו לי מחוצה לה, אבל העדפתי באופן מובהק וגדול לשמור על פרטיות. עוד לפני שהתחתנתי, לא תמיד הרגשתי בנוח עם לתת חופש ופומביות לעובדה שמאוד מחרמן אותי למשוך מישהי בשיער, לתת לה סטירות, או לשמוע אותה מחרחרת כשאני חונק אותה.
אני חושב שחלק מהקסם עבורי היה שגם הצד השני לא חשף יותר מדי, כי הצירוף הזה של הרצון שלה לקבל והרצון שלי להעניק עם העובדה שהרצונות האלה היו מוסתרים רוב הזמן והתגלו רק כשהיה קליק או חרמנות משותפת או מן סוג כזה של אנרגיה. לפעמים היה את הכי מדהים, מישהי שלא כל כך ידעה איך מתחילים, ולראות להריח ולטעום את הפעם או הפעמים הראשונות שלה, כוס שעולה על גדותיו כי המוח שלו סוף סוף קיבל הגשמה של פנטזיה שמי יודע כמה זמן נמצאת, מרחפת ומבקשת פורקן במציאות.
אבל היא לא כזו - הסתכלתי לה בטוויטר ובאינסטגרם - אין שם דבר מוסתר. להיפך. וגם בזה יש משהו מאוד מחרמן, כנראה. חוץ מזה שהיא צעירה מדי מדי מדי, ואני כבר בשלב הזה שאם הייתי מזדיין עם ילדה (הנה, אמרתי את זה) בת עשרים ושתיים או שלוש, זה היה מרגיש מאוד אשמאי זקן. יש מצב שהגעתי או אגיע בקרוב לקטגוריה שבה יש צעירות כאלה שעושות פטישיזציה למבוגרים כמוני, וזה מוזר לחשוב על זה.
אבל כשישבתי לידה, בשבת, תהיתי מה יקרה אם אגיד לה - ״את יודעת, את לא מתנהגת יפה, אני חושב שאת צריכה ספאנק, אז בבקשה לכי לשירותים וחכי לי עם דלת לא נעולה״, בקול מאוד רגוע ואסרטיבי. אולי בהצטלבות המקרים הבאה. כנראה שלא, כי מודעות עצמית. אבל אם לדור הצעיר אין יותר בושה, אז אולי גם אין סיבה שלי תהיה.