ניקוז

אני לא מצליח לעשות את הדבר שצריך לעשות. ללכת להפגין, לצעוק ולהתרעם, להביע מחאה ולשלוח אנשים להתפטר ולהתבייש. אני מרגיש כאילו אין טעם לדבר הזה. אני לא יודע איך לאכול אנשים שאין בהם שום אחריות עצמית על הסיטואציה, שלא מבינים משהו בסיסי במהות האנושית. 

הדבר הזה ממלא אותי כל כך, שקשה לי. החוסר עצום. לאין יש נפח שהולך וגדל בכל יום שעובר, וקשה לי מאוד להיות במצב רציף של הכלה של הדבר הזה, של הכלום. 

אני מנסה להסיח את הדעת של עצמי - ראיתי פורנו שאהבתי(https://www.pornhub.com/view_video.php?viewkey=ph5ae73dc93a794) והתמסרתי לכמה דקות למשהו אחר. האצבעות שהוא מכניס לה לפה, הסטירות, זה שהוא חונק אותה עם הזין אבל בצורה שלא ראיתי קודם. 

וכמו ששר עמיר לב "ואז זה יעבור", זה באמת עבר. והכלום חזר שוב. הניסיון העקר לשנות את הלך המחשבה שלי, עם עבודה או זכרונות או אוכל או, כמובן, המון וויד, 

אבל זו חפירה חסרת פואנטה, כמו חצי השנה האחרונה. מבקשים ממני להתקדם, אבל לא באמת משתנה כלום. והעצב אין לו סוף.