הפוסט הזה טרי.
מבחינת סדר כרונולוגי הוא נכתב ממש עכשיו על מקרה שקרה הבוקר והוא כמו שנוהגים לומר ״חם מהתנור״
יש עוד 2 שיעורים שאכתוב עליהם בהמשך אבל נכון לעכשיו הבטן כואבת לי על היום אז החלטתי לתת למילים לזלוג ממני החוצה וכן אתם מנחשים נכון גם הדמעות רוצות לצאת (וזה רק כי אני מתבטאת טוב יותר בכתיבה מאשר בשיח) אבל לא אתן להן לצאת .. גם האייליינר שלי יצא מושלם היום ( וכל אשה יודעת לומר שהאייליינר יוצא מושלם זאת סגולה לאופטימיות זהירה)…
אז רצתי למקום הבטוח שלי, לפה והתחלתי לכתוב, גיליתי שאתם העוקבים של הבלוג, אתם היחידים להם אני יכולה לספר הכל.
אני והזוגי שלי עוד לא פתחנו את נישואינו לכל העולם, וחוץ מחבר טוב שלי שלא חי בארץ ועוד חברה, אני לא בטוחה שכולם יקבלו את עניין השליטה בהבנה, לא שאני צריכה להסביר למישהו את התנהלות חיי אבל לפעמים בא לי לצרוח לא רק לכרית או לדף.
יש רגעים בהם במילה אחת של האדון שלי אני הופכת למאובן, אני לא יכולה להגיב, הברכיים שלי משתתקות ואני מרגישה כמו בובה על חוט.
בובה שתתיישר עם מילה טובה מאדונה, בובה שנשיקה שלו תפיח בה רוח חיים, בובה שכל המשמעות שלה היא להיות שם בעבור האדון שלה ולהמתין שהוא ירצה אותה, ללטף אותה, לשחק עימה, להכאיב לה!
אבל ברגעים עד שזה קורה, או אז … אני מרגישה כמו ״רק״ בובה, נטולת משמעות.
אתמול האדון שלי היה כל כך עסוק שבקושי היה לו זמן אליי, שעות בהן ישבתי ליד אנשים ובהיתי בנייד רק לקבל ממנו אות חיים בעבורי, אות כזאת שתגרום לי להרגיש שעברתי לו בראש לרגע אחד.
והאמת שמכל השיעורים שעליהם סופר פה בבלוג ועל השיעורים שעליהם עוד יסופר פה בבלוג השיעור הזה בשקט היה הקשה מכל.
בלילה אחרי ששוחחנו, החלטתי שבא לי להתחדש עבורינו במשהו ורכשתי צעצוע שאדוני יכול להפעיל מרחוק, ככה שגם אם הוא יהיה רחוק הוא יהיה מרחק לחיצה על כפתור והאמת שאני מתרגשת.
ואז הבוקר, הבוקר נזכרתי כמה להיות הרכוש של אדוני זה דבר שברירי, כמה התנודות בין קיצון אחד לשני יכולים לקרות בהרף עין… כמה אני אוהבת את האדון שלי וכמה להיות הרכוש שלו, ההכי טובה שלו זה תפקיד שאני מוכנה לתת עבורו הכל.
סיימתי אימון מוקדם בבוקר, נכנסתי למיטה שכבתי קצת עם הנסיכה שלי ותוך כדאי אני ואדוני מתכתבים בקטנה.
שלחתי את הגברת לבית הספר והחלטתי לשים ראש לעוד איזה חצי שעה, התעוררתי בבהלה אחרי 20 דקות והחלטתי שאם אני כבר בבית ויש לי זמן וספונטניות אני אבצע איזה משימת אופרציה שיושבת על הפרק, התלבשתי מהר התארגנתי, אספתי את עצמי, הערתי את יורש העצר ויצאנו לכיוון המשימה.
חצי שעה של ניירת מזורגגת שלא אוסיף עליה מילים וחזרנו הביתה, מה שכן אני לא יכולה להסביר את תחושת הניצחון שמילאה אותי שעשיתי דבר שהוא לא מרשימת התפקידים שלי בבית.
הדבר הראשון שעשיתי שהגעתי הביתה היה להוציא את הנייד שהיה על שקט ולראות שפספסתי 3 (!!!) הודעות מאדוני….
(אחד מהחוקים שאדוני קבע הוא שאני מחוייבת לענות לו תוך 100 שניות וליידע אותו בהכל, וכן, לפני שתשאלו אני אענה, אני גם לא נכנסת לשירותים בלי לבקש אישור)
אז עכשיו מי שקורא/ת את השורה הזאת ומתכווצ.ת … אתם צודקים זה בדיוק מה שקרה לי!
הרגשתי כמו בלון מנופח שדקרו אותו בסיכה והוציאו ממנו את כל האוויר ויותר גרוע הרגשתי כמו בובה שהניחו על המדף.
כתבתי לו שאני מתנצלת, כתבתי לו שמרוב שהייתי בשוונג לבצע, הכל ברח לי מהראש, ויותר מזה ציינתי שלעיתים שאני עם הילדים אני בחצי ריכוז…
האם הוא קיבל את זה?
האם לא?
אני לא יודעת עדיין, עצרתי הכל על מנת לכתוב ולחלוק את אשר על ליבי, ברור לי שזה יעבור אליו לפני שאעלה את זה … ויכול להיות שהוא יחליט שהטקסט הזה לא יראה אור לעולם וזה בסדר.
אני הבובה והוא האדון, ובמערכת היחסים שלנו רק אדוני קובע.
חשוב לי לציין שהמערכת הזאת היא לא משחק עבורי ולכן יהיו אנשים בסביבתי שלא יבינו, המערכת הזאת היא משהו שאפילו לא ידעתי שאני רוצה ואני מאחלת לעצמי את המערכת הזאת עם אדוני לעוד הרבה זמן.
אדוני אתה המהות שלי,
אתה הדרך שלי,
ואני אעשה הכל בשביל להיות הכי טובה בעבורך,
אני הרכוש שלך.
אני שלך אדוני!
לתמיד!
א.א.א.א
