כשהייתי ילדה קטנה (ליטרלי קטנה, לא להתבלבל), האחים הקטנים של אמא שלי ויש לא מעט כאלה, משהו כמו עשרה, היו מציקים לי ברמות. אני האחיינית הראשונה שלהם, והיינו גרים לא רחוק מהבית של סבתא שלי. אמא שלי הייתה עובדת ולומדת בלי סוף, אז יצא שגדלתי בעיקר בסביבה של בני נוער אתיופים שלא באמת ידעו מה עושים עם פעוטה.
בשניה שלמדתי ללכת הבנים לקחו אותי לשחק כדורסל והבנות היו מסדרות לי את השיער בקוקיות יפות לגן. הייתי רואה באופן קבוע איתם WWE או כל מיני סרטי אקשן שבטוח לא היו מתאימים לילדה קטנה בת 4.
אבל הדבר שאני הכי זוכרת והכי חקוק לי זה השירים שהיינו שומעים בבית, אלה שהם היו מנמיכים שאמא שלי נכנסת כדי שהיא בטעות לא תשמע את הקללות והאיומים.
הייתי שומעת טופאק וביג שון, אשאנטי וביונסה או גיי זי, ג׳ה רול ומריו ואפילו לפעמים מריה קארי ומייקל ג׳קסון.
עם הזמן שהתבגרתי האחים של אימוש עזבו את הבית של סבתא שלי(עוד לא כולם) ונאלצתי להפוך לקצת פחות מפונקת. בתיכון הצפון תל אביבי הלבנבן שהייתי בו, לא הייתה לי ברירה אלא לשמוע את איפה הילד ואת מופע הארנבות ושם התחיל סיפור אהבה חדש.
בזמן האחרון האחרון המוזיקה היחידה שאני שומעת זה נירוונה בדרך לעבודה אבל מהר מאוד המוזיקה הזאת מתחלפת למוזיקה מרגיעה של זקנות בלי גבות שצורחות שאני אבוא לנקות להן את השולחן.
#מהשעוברעלי