האם להכל יש סיבה?

לפעמים אני שוכחת

לעצור

להסתכל

ולהבין

איזו דרך עשיתי בחיי

אילו חוויות יצרתי לעצמי ולאחרים

בניתי לי חיים

בעשר אצבעותיי

הייתי פוגעת בעצמי

כדי לקבל צומי 

שהיה כל כך חסר

הייתי כותבת למגירה

כדי להוציא מילים

הייתי שולחת תמונות 

כדי לקבל אהבה

הייתי מרעיבה את עצמי

כדי לאהוב אותי

והיום?

אני יודעת להגיד

שהקולות בי עוד קיימים

הדיכאון לא נעלם

אבל הציפרלקס מייצב אותי

הרצון לרזון, לאהבה, לחיים נורמטיביים, לעולם לא יעלם.

אבל להבא, אדע להסתכל על עצמי

ובמבט לאחור

אין דבר שאני מתחרטת עליו.