הרגע הרחוק הזה

ימים ארוכים של פשפוש באתר מסתיימים בהבנה שאני כופר בכל מה שאחרים כותבים/חושבים.

עודני תר אחר מי שתטרוף לי את הדעת וכל מבט שלי בה יהיה עם תאווה בעיניים.

הזרועות שלי יהיו המקום הכי בטוח בעולמה,

המקום בו היא תוכל להשיל מעליה את כל השכבות ולזרוק אותם הצידה.

המקום בו תוכל לפרוץ זונה,

המקום בו מותר להיות סוטים,

להתפרץ, לשקוע, לנסוק.

המקום להשתטות.

לא אכפת מה אחרים עושים ומה מקובל.

זה אני והיא ומותר לנו הכל, יתר העולם הוא רק תפאורה.

תר כמו חיית טרף, עד שהיא תהיה לי בידיים.

השיניים חורקות והמוח משתולל פה מרעיונות.

שנה חלפה מאז פתיחת הפרופיל הזה, וביומיים האחרונים ביקרתי פה יותר מאשר בכל השנה החולפת. 

מזפזפ, מפשפש וחוקר את מה שהפסדתי (או לא) בתקופה הזו.

כעת עולים במוחי הגיגים.

לתת מכות חזקות בטוסיק ולמשוך בשיער זו אינה שליטה בעיני.

אני גורס אחרת.

שליטה עבורי היא כאשר מבראשית הדברים מתרחשים כרונולוגית נכון. 

היא למדה שנכון לה לתת בי את אמונה, שבטוח לה כשאני בסביבה.

היא למדה לקלף מעצמה שכבה ולאחריה עוד שכבה וכן הלאה... בקצב שלה ומבלי להאיץ בה.

בשלבים מתקדמים היא רואה לנגד עיניה שולט הראוי לה.

ורבלי, מפוכח, תמיר ועוצמתי.

שולט שיודע לקבל החלטה בשבריר שניה כשצריך ומאידך, בנושאים מסוימים יכול לקחת שבוע לשקול דעת.

ובו יבוא הרגע שאעמוד למולה, עיניה יבהקו וכל שתרצה יהיה לעצום את עיניה ולסמוך את ידי לקבל את ההחלטות.

זו שליטה בעיני.

ואז, רק אז מגיע הפן הפיזי עם הספאנקים (ושאבחר).

והוא עוצמתי, מרגש, וסוחף.

אני אעמוד שם זקוף ואביט בה מרחפת גבוה באוויר.

זו שליטה בעיני.