להכיר בזה ששום דבר ואף אחד לא אשם.
שאני צריך לחפש את התשובות בתוכי.
שאני אוהב אותה, אבל לא חייב אותה. .
שאני אסיר תודה לעד, אבל לא היא ולא אף אחד יגאל אותי מהכאב הפנימי.
שהיא לא באמת מכאיבה לי, שהכאב מובנה בתוכי.
שאני יודע מה הפיתרון, ואני מפחד ללכת בדרך הכואבת הזו.
שכואב לי בכל הגוף שהיא לא לידי, מגעגועים, מתשוקה, מאהבה, אבל כבר לא אכעס יותר שהיא לא שם.
שהיא יודעת טוב ממני מה נכון.
שאני לא יכול לתאר במילים כמה שאני סומך עליה, ושלקח לי לא מעט זמן וכעסים להגיע לשם,
עד שלמרות האהבה העצומה, אני לא מרגיש רכושנות, כך שאין בי קנאה. כי זה חלק מתהליך הפרידה שהייתי חייב לעבור.
לא ממקום של חוסר אכפתיות, אלא ממקום בוגר שמעולם לא הייתי בו.
כי ברכושנות, בקנאה יש תלות והיזקקות ופחד גדול לאבד שנשען על חוסר הביטחון העצמי שמנהל אותך ביום יום.
שאני בטוח שאצליח כי כבר אין בי את האובדנות. שאני רוצה להפסיק לבעוט בהכל כדי לקרוא לעזרה.
כי אני מתחיל להכיר יותר ויותר באוטומטים שלי, בבריחה ממערכות יחסים אינטימיות, על ידי התבודדות, על ידי יצירת משברים מדומים.
יש לי דרך ארוכה, אבל אני מתכוון ללכת בה עד סופה. כי מגיע לי להפסיק לסבול, מגיע לי להיות מאושר, וכי אם לא אלך בה גם ה"פרק הבא" - שיש בי עדיין תקווה שיהיה איתה,
על אף שיהיה נכון יותר לומר, כרגע. כי יש שאלה אחת משמעותית שאין לי אליה תשובה.
אבל גם אם הפרק הזה יהיה עם כל אחת אחרת - ללא שינוי משמעותי אצלי הוא ללא ספק יגמר בכישלון. עכשיו אני כבר יודע שהיא עשתה את התהליך בתקופה הזו, עכשיו אני
יודע בדיוק איפה היא - ללא קשר למה שהיא כתבה/אמרה. עכשיו הזמן לומר - המון תודה.
