נתתי לך מיליון סיבות וב-800 אירועים שונים הזדמנויות לעזוב. לשחרר. להיפרד.
אבל את תמיד חוזרת..
ואת יודעת, זה תמיד מגיע לשם. הכאבתי ואני אכאיב לך.
אבל כבר לא רוצה להכאיב לך. לא רוצה לשים אותך ברכבת ההרים הרגשית שלי.
לא רוצה להרגיש לא בסדר עם עצמי כשאני עושה את זה.
את אוהבת שאני מכאיב. מאדים אותך עם כפות הידיים ועם הפלוגר, עד שהעור שלך בוער, אבל אוהבת פחות את המילים כואבות, אלו שפוצעות לך את הלב,
אבל אולי בעצם את אוהבת גם את זה..?
נכון, הגענו לאינטימיות מטורפת, אבל לא מספיק, לא טוטאלית. לא עם ההרגשה שאפשר לומר ולעשות הכל.
לא מרגיש לי שאפילו האינטימיות הזו מאפשרת לנו להיות ב"יחד". כל עוד הצורך שלי להתמודד בלעדייך עם ה-shit הזה כל כך שולט.
יודע שהכאבתי בכל פעם שהתרחקתי במכוון, ואני מקווה שאת מבינה שזו הדרך שלי להחזיר את השליטה לידיים שלי, שהפחד מהדרך האחרת - שרק העובדה שאינה תפורה לפי
התסריט שלי - הופך אותה לכל כך מפחידה בעיניי.
כן, מתקשה לקבל עזרה. דפק רציני. , כחלק מהטוטאליות המפגרת שלי מרגיש לי שאוכל להיות בזוגיות ממש, רק כאשר ארגיש שאני יכול להתמסר לחלוטין. אולי אוכל להרגיש ככה לאחר שאפתור את הבעיות שלי, וכן, אולי... זה הרבה יותר פשוט.. ללמוד להרגיש פשוט מספיק בטוח בקשר כדי להתמסר אליו לחלוטין.
ואני ממשיך ומענה אותך. בסיפורי האקסית, בתיאור האהבה שלי אליה. ממש לא חוסך ממך. :(
יכול רק להצטער. מבטיח לעצמי לעשות הכל שלא לפגוע בך יותר.