עונג וכאב

 

היה משהו שונה במסיבה הזו.

אור אדום. הרבה רעש.

ואנחנו — כמו תמיד — שקטים. חדים. רואים הכול.

 

אני יושב, שותה לאט.

הנשלטת שלי עומדת לידי.

שמלה קצרה.

חוטיני קטן.

ובתוך הכוס שלה?

צעצוע רטט שנשלט מהטלפון שלי.

 

כל כמה דקות,

אני נוגע במסך,

והיא נושכת שפה.

 

כולם מסביב מדברים.

אבל היא כבר רטובה.

אבל הנשלטת שלי?

היא תמיד עם עיניים חדות.

תמיד מחפשת.

והיא ראתה אותה.

 

“זאת.” היא לחשה לי באוזן.

 

 

היא נראתה הכי תמימה בחדר –

שמלה צמודה, בלי מחשוף,

כוס ביד, יושבת לבד על הקיר.

אבל הרגליים שלה שיחקו אחת בשנייה.

המבט שלה נדד.

והנשלטת שלי? ידעה בדיוק מה לעשות.

 

היא ניגשה אליה לאט,

בלי איום, בלי פלישה.

הציגה את עצמה. שאלה איך היא מכירה את המארחים.

צחקה. שיחקה עם השיער.

הצמידה אצבע לרגל שלה –

קטנה, קלה, נוגעת־לא־נוגעת.

והיא?

קפאה לרגע… ואז חייכה.

 

“אני רואה אותך כל הערב,” אמרה לה הנשלטת שלי.

“מעניין אותי לדעת מה גורם לך להרטיב.”

 

הבחורה הסמיקה.

צחקה.

שאלה:

“סליחה?”

 

“אני רצינית,” היא אמרה.

“אני רטובה כבר מהדרך לכאן.

הצעצוע שלו בתוכי — משגע אותי בכל הגוף.

ותוך כדי שאת מחייכת לי ככה…

את לא תוהה איך זה מרגיש להיות עם שנינו?”

 

היא לא ענתה. רק הורידה את המבט.

 

וזה היה הסימן.

צוואר חשוף. נשימה כבדה.

היא כבר התחילה להיכנע.

 

שלפתי את הטלפון.

פתחה את אפליקציית הרטט.

הגברתי למקסימום  —

ואיזה גניחה עוצמתית אבל שקטה יצאה לה מהפה.

 

היא חייכה.

“יש לו שליטה עלי גם מרחוק.”

הנשלטת שלי תפסה לה בעדינות את היד,

והניחה אותה על הכוס שלה.

“מרגישה?”

רטט.

 

הבחורה החדשה לא ענתה מיד.

אבל הפטמות שלה עמדו.

והנשימה שלה השתנתה.

 

“אני… לא יודעת מה זה, אבל אני רוצה לבוא.”

 

 

ברכב.

אני שותק.

צופה במראה.

הנשלטת שלי פותחת לה לאט את הירכיים.

מלטפת.

נוגעת.

מנשקת לה את הברך.

 

היא לא זזה.

לא מתנגדת.

לא נושמת כמעט.

 

הגעו לדירה.

הוריתי להן להיכנס לחדר.

בלי מילים.

בלי דרמות.

רק הוראות.

 

 

הושבנו אותה על כיסא.

פישקנו לה את הרגליים.

הצמדנו לה מג’יק וונד לדגדגן.

קשרנו אותו שיישאר במקום.

והפעלנו אותו.

חזק.

רוטט.

בלי הפסקה.

 

היא התחילה לגמור אחרי דקה וחצי.

צעקה. רעדה.

הנשלטת שלי כרעה מולה,

ליטפה לה את הירכיים,

והסתכלה לי בעיניים.

 

“אפשר לתת לה עוד?”

 

כן. תמשיכי.

 

 

10 פעמים.

ברצף.

היא בכתה מרוב עונג.

התנשפה. רעדה.

לא הצליחה לדבר.

 

רק הגוף שלה זעק:

“תמשיכו.”

 

הנשלטת שלי נכנסה בה עם סטראפון בתחת בזמן שהמג’יק ממשיך.

אני שברתי לה את הכוס הקטן והרטוב שלה.

היא התעלפה כמעט.

לא נשארה בה טיפת אנרגיה.

 

כשהיא יצאה מהדירה שלנו – היא בקושי הצליחה ללכת.

הכוס היה רטוב, אדום, פתוח.

הרגליים רועדות.

והלב שלה?

כבר היה שלנו.