ישנם רגעים מסויימים בחיים, במסגרות מסוימות, ששם ניתנת לך ההזדמנות להתנתק לרגע מהמרוץ המטורף של החיים, להביט בדברים שסביבך בראש צלול וריק ולהנות ממשהו פשוט כמו נוף.
זכורים לי במיוחד שני רגעים כאלה.
מדבר
שרתתי בחיל השריון והייתי בקורס מפקדים בבסיס שנקרא "שיזפון".
שמרתי בלילה על הטנקים והמחנה, מפטרל, חצי רדום בשלוש בלילה. שומע את נחירותיהם הדקות של החבר'ה שישנים על הטנקים.
הרעש החזק ביותר היה רעש צעדיי על אדמת הלס. שוקע בפודרה. כל צעד שלי מרים ענן אבק של אדמה טחונה עד דק בידי זחלי הטנקים.
שקט מוחלט וחשוך.
אורות הבסיס נמצאים רחוק מאד ואנחנו בשטח.
היה כל כך חשוך, וזיהום האור שמאפיין את העיר פשוט היה אפסי.
אין לי מלים לתאר לכם כיצד נראו השמים.
אתם לא ממש יכולים לקלוט כמה כוכבים היו. השמיים היו כה שחורים עד אשר אם הייתם מסתכלים לשמיים ומכניסים אותם לכל שדה הראייה, הייתם מרגישים כמו בתוך חללית. שביל החלב היה כמו ענן לבן עצום שהשתרע מצד אחד של הרקיע לצידו השני ורק אז אתם מבינים שאנחנו בעצם על כוכב.
זה כל כך מוזר למישהו עירוני כמוני לראות מחזה כזה. כל התסכול של אותו היום והעצבים מהקורס נעלמו מול ההזדמנות שהיתה לי להיות בלב המדבר. בשממה אמיתית. במקום כה מרוחק מציוויליזציה. אני לא חושב שאי פעם הייתי נוסע למקום כזה על דעת עצמי.
ברור שאחר כך הנוף הזה כבר הופך להיות חלק מהשגרה במקום אבל כאשר אתה מגיע בחזרה לעיר אתה מבין כמה שהכל שונה. וכמה שפתאום חסר נורא שקט המוות המקפיא והחושך הכל כך חשוך של המדבר.
"פסל החירות"
הרגע השני שזכור לי היה בזמן לימודיי בטכניון בחיפה.
הייתי אצל חברה שלי דאז, וירד גשם שוטף. היתה זו שעת אחר הצהריים והכל היה אפור.
אני זוכר שעמדתי בחלון הגדול, מרגיש את החום שבפנים בגבי ואת הקור שבחוץ בפניי, ועישנתי.
הבניין שבו היתה גרה היה ממוקם בדיוק במקום שצפה אל כל המפרץ, אל שתי הארובות העצומות של בתי הזיקוק, שהיו מעלות עשן לבן וחלבי במשך 24 שעות ביממה.
העשן הזה נראה כל כך תמים ולא מזיק מרחוק, אפילו יפה.
מי שהיה במפרץ יודע כמה שמקרוב הוא מסריח ודביק.
והיתה שם ארובה אחת. גבוהה ואדומה.
בקצה הארובה היו נשרפים הגזים המיותרים של מפעל שהיה שם.
הלהבה היתה עצומה בגודלה, אם ראינו אותה ממרחק כה גדול.
קראנו לארובה הזו: "פסל החירות" – מתוך כינוי ציני ללפיד הבוער בקצה שלה.
עמדתי ובהיתי בנוף, בגשם. ואז היא באה מאחוריי, חיבקה אותי. ללא מלים. בדממה. ושנינו עמדנו זה לצד זה. חיבקתי אותה והצמדתי אותה אליי. ראשה היה על כתפי.
כך עמדנו דקות ארוכות בשקט. מביטים בנוף. מרוקנים מחשבות רעות. אני בטוח ששנינו חשבנו על אותו הדבר. על אותה ריקנות רגעית שמתמלאת באותו נוף תעשייתי מנוכר אבל יפה.
לא היה צורך במלים. דווקא השקט, החיבוק, והנוף היו התפאורה המושלמת לקרבה שחשנו.
חסרה לי ההרגשה הזו. של ה"שלווה שבשקט".
חסרה מאד.
לפני 18 שנים. 27 במרץ 2006 בשעה 17:24
