Fade Into New Horizons

ב-22 לאפריל אני מחליף קידומת.
כן. אהיה בן 30. וזה נראה לי נורא מוזר. נשמע לי מבוגר נורא. ממש לא אני.
זאת כנראה טעות, אני אומר לעצמי, ולא מאמין שבאמת עברו 30 שנים שאני בחיים. החיים טסים לנו מול העיניים, כמו רכבת מהירה ואנחנו לא מספיקים אפילו לעצור ולרדת ממנה, לנשום את הנוף.
גם בגלל הרגשת הבעסה שמתחילה לנקר בי עם התקרבו של היום הנורא בו אהיה בן 30, וגם בגלל שאתמול קיבלתי מייל סוריאליסטי לגמרי, אני רואה לנכון לפרסם לכם סיפור שכתבתי, למעשה יומן, על מקרה שבאמת קרה לי באוגוסט האחרון ברכבת בדרכי לצפון.

כאשר כתבתי את הסיפור בזמנו, שלחתי אותו למייל של הבחורה. כתבתי לה : "רציתי רק שתדעי שהסיפור הבא נכתב עלייך, ואשמח לשמוע את דעתך".
המייל שלה היה הדבר היחיד שהצלחתי לדלות ממנה בטרם ירדה מהרכבת.
וכך עברו להם כמעט 7 חודשים וללא מענה. האמת היא שחשבתי שפשוט המייל לא הגיע לשום כתובת או שהיא בחרה להתעלם..

ואתמול, באורח מסתורי, אני מקבל מייל ממנה. היא כותבת לי :"החמאת לי יותר מדי :)", והזמינה אותי לשמוע את השירים שלה בבמה חדשה, ולשמור על קשר. היא זכרה את אותו היום. כמוני.

אני לא חושב שאני מתכוון לשמור איתה על קשר כלשהוא. אבל כל הסיטואציה נורא רומנטית ומעט הזויה. מקווה שתהנו.

ופתאום הרגשתי זקן

היה כל כך חם והמזגן של הרכבת היה כמו גלגל הצלה לראשי שכבר נצלה לאיטו בזמן ההמתנה ברציף. נשענתי לאחור, מעיף מבט ביושבים מולי. אחד, שהיה נראה כמו נווד, נראה לא ממש מרוצה מן העובדה שישבתי ממש מולו ורגליו לא מצאו להן חלקה טובה להתנחל בהן, ולידו ישב גבר בשנות השלושים, מעט מנומנם. הכיסא שלידי היה ריק. הבטתי בחלון הכהה. הוצאתי את הדיסקמן ושמתי אוזניות. השירים התנגנו להם, וגם אני הרגשתי שעוד שנייה אני נרדם. ואז, אני אפילו לא זוכר באיזו תחנה, התיישבה לידי בחורה לבושה בסוודר. זה היה סוודר שחור, מעין סריג עבה, עם צווארון. בשיא החום. מי מסוגל ללכת עם סוודר כזה בחום שכזה? אמנם היה קר ברכבת אבל לא הייתי מעלה על דעתי אפילו לקחת סוודר כזה איתי ביום שרבי. מה גם שצבעו היה שחור פחמי, מבקש לקלוט כל פיסת חום אפשרית באוויר. גופה הצנום והיפה היה מונח בסוודר בטבעיות, וידיה הקטנות בצבצו ממנו. היה לה תיק קטן בצבע ירוק בקבוק שמתוכו הציץ בקבוק קולה. בידה החזיקה גיטרה קלאסית חומה. לא היה לגיטרה תיק נשיאה והיא היתה חשופה ופגיעה. אחד ממפתחות הכיוון היה חסר ובמקומו היה רק בורג יתום. היא נראתה חסרת אונים בנסיונותיה להגן על הגיטרה מפני שאון האנשים העוברים במעבר הכיסאות, ובמיוחד כאשר עבר "איש החטיפים" עם העגלה המקרטעת. לרגע, אפילו אני הרגשתי מעט רחמים על הגיטרה העירומה שהרגישה לא בטבעיות ברכבת, כמו כלב שלקחו אותו לטיול מחוץ לסביבה המוכרת לו. הייתי מעט רדום אבל הבטתי בה. היא היתה יפיפייה. שערה היה צבוע לאדום ארגמני כהה והיה מבריק ואסוף לאחור. היו לה עיניים ילדותיות אבל עם מבט עמוק וחודר. היא התיישבה, והוציאה גם היא דיסקמן, שמה אזניות ושקעה לתוך המוסיקה אשר לאוזניה בלבד. ראיתי שהיא ממלמלת את מילות השיר אבל ללא קול, מרוכזת בכל תו ובכל מילה. הנחתי שהיא שומעת חומר שהיא כתבה או הלחינה זה עתה ועכשיו היא שומעת אותו. המבט שלה היה מהפנט. אני יודע שזה לא נעים כאשר מסתכלים עליך אבל פשוט לא הייתי מסוגל להוריד ממנה את העיניים. אם אי פעם דמיינתי כיצד תיראה אשתי הרי שהדמות הזו ישבה ממש לצידי. עדינות ושבריריות מחד אבל גם עומק ועקשנות מאידך. לא היה במראה שלה אפילו נגיעה של משהו זול. ישיבתה הזקופה, ידיה האסופות על ברכיה, היתה בה אצילות, למרות המראה הזרוק מעט והשיער המרדני. הבטתי בה עוד מספר פעמים בודדות בזווית העין. קיוויתי שהיא לא תרגיש שאני בוחן אותה. החזרתי את מבטי לחלון. התנגנו להם עוד שני שירים ולפתע הרגשתי אצבע קטנה נוגעת בכתפי. הורדתי את האזניות והיא פנתה אליי: "סליחה אבל אני חייבת לשאול, מה אתה שומע?" הייתי מופתע. היה נראה לי מוזר שכל כך חשוב לה לדעת מה אני שומע. אבל זה גם מצא חן בעיני, כי גם אני כזה, שם את המוסיקה במקום חשוב בחיי. כל אירוע בחיי מתקשר לשיר או לנעימה וקשה לי לדמיין את עצמי ללא מוסיקה. אמרתי לעצמי שבטח היא שואלת את זה כל אחד שיושב לידה ברכבת ואולי, היא בכלל עושה סקר, על הרגלי ההאזנה של אנשים ברכבת ישראל או בדרכים בכלל. השתתקתי לרגע, מחפש את המילים ואז עניתי לה "קרדיגנס". היה ניצוץ קטנטן בעיניה, כאילו אמרתי משהו שמצא חן בעיניה. "אה, נחמד, איזה אלבום זה שלהם?" הראיתי לה. היא המשיכה: "איזה שירים אתה אוהב מהאלבום? מעניין אותי". "לא זוכר את השמות אבל בעיקרון שירים מס' אחד, שלוש, שש ועוד כמה". "מוזר", אמרה במבט מאוכזב מעט, אולי מאוכזבת מהטעם שלי במוסיקה. "דווקא את כל השירים שאתה אוהב אני ממש לא". "את שומעת חומר שלך?" שאלתי בביטחון. הייתי משוכנע שכן. "לא. דווקא לא. זה אינקסס". "אה", אמרתי, "הוא שהתאבד, זה היה מזמן". "לא בטוח שהוא התאבד", אמרה לי, "הבנתי ששמעו אותו צועק, כנראה התחרט אחרי שתלה עצמו בחדר המלון". ושוב בחנתי את עיניה ואת אפה הקטנטן. בכלל לא היה אכפת לי אם הוא התאבד או לא, אם הוא צעק או בעט או התחנן לבורא עולם שיציל אותו. רק עיניה היו חשובות. המבט. היא נראתה כאילו נלקחה מתקופת זמן אחרת. כאילו היתה רק אורחת לרגע בעולם המשוגע שלנו, משקיפה מבחוץ. "אני אוהבת את שנות השבעים", אמרה, "אם היו שואלים באיזו תקופה הייתי רוצה לחיות..." והשתתקה. אולי הרגישה שדיברה יותר מדי. אבל אני לא השתעממתי. בכלל לא. אפילו היה לה קול נעים. ולא היה לי אכפת שתמשיך לדבר כל הנסיעה. אבל היא שתקה. סיפרתי לה שגם אני ניגנתי פעם בלהקה, והיא סיפרה לי שהיא ניגנה בהרכב שעשה גרסאות כיסוי ללהקה ישראלית ושעכשיו היא מנסה להתפתח בכיוון אישי יותר, עם הרכב חדש. הייתי משוכנע שהיא בת 22. אולי אפילו יותר. היא לא נראתה מבוגרת. להיפך. היו לה פנים צעירות. אבל סגנון הדיבור, הבגרות הסמויה בקולה, היו כה רחוקים מסגנון טיפש עשרה מצוי. "בת כמה את?" שאלתי, "תשע עשרה", ענתה לי. "ואי, אני מבוגר ממך", אמרתי. והיא לא הבינה את פשר המשפט שאמרתי. היא ידעה שאני מבוגר ממנה. אבל המשפט הזה נפלט לי, מתוך תסכול. מתוך אכזבה. הרגשתי שאני מבוגר. פתאום הרגשתי כמה שאני רחוק מאותה תקופה של ימים של גיטרות ומוסיקה, של רוק ושל הופעות. שנות התשעים שהביאו איתן משב של להקות רוק ורוק כבד. תקופה של סיגריה ראשונה, טיפה מרה ואסורה, נגיעות ראשונות. שנים של שיער ארוך, ג'ינס קרוע והופעות של להקות בדולפינריום במקום לימודים. לרגע היא הצליחה להחזיר לי את הנעורים, שכבר היו כל כך מזמן. ושתקתי. לא היה לי יותר מה לומר. לא רציתי להציק לה יותר. לא רציתי להיות עוד אחד מאלה שמדברים איתם ברכבת ואחר כך הם לא סותמים כל הנסיעה עד אשר נפער במוחך חור בגודל של חציל, ואינך יודע כיצד להשתיק אותם. הבטתי עוד פעם לתוך עיניה, שמתי את האזניות והשתתקתי. גם היא חזרה ושקעה בצלילים, ולא דיברנו יותר. ראיתי אותה ממשיכה להיאבק עם הגיטרה, מחרפת נפשה בניסיונות להגן עליה. במחשבה לאחור אולי הייתי צריך לתת לה את המקום שלי. כך היה לה קל יותר לגונן עליה. אבל לא עשיתי זאת. הסתגרתי בתוך עצמי. משתדל לא לחשוב על הנעורים שלי שלא יחזרו. אני לא חושב שניסתה להתחיל איתי. אני מאמין שבאמת רצתה לדעת לאיזה מוסיקה אני מאזין. אבל היתה בה מין שלווה נעימה שכזו. שלווה שיכולה לחוש רק ילדה שעדיין לא נסחפה לזרם העכור של החיים. עברו כמה דקות. ראיתי אותה קמה וצועדת במעבר לקרון אחר. לא שלחה לי אפילו מבט אחרון של "להתראות איש זר". שיערה האדום הלך ונעלם במסדרון הצר, לא מביטה לאחור.
ואני בן 29. ופתאום הרגשתי זקן.