אתמול היה לי 30.
כל כך מוזר לי להחליף קידומת.
פתאום נשמע לי כל כך מבוגר... 30.. זה לא אני.
אני רגיל לומר כששואלים אותי שאני בן 20 ו... איך פתאום אוכל להתרגל לומר 30 ו... ?
היא אמרה לי : "אתה לא נראה בן 30, אתה לא מרגיש בן 30, אז אתה לא בן 30" - מתוקה שכזאת, יש לה הגיגים כל כך מתוקים לפעמים...
אבל המספר הזה יושב לי כמו אבן ריחיים על הצוואר.
פתאום מרגיש שמצופה ממני ליותר... שאני אמור להיות אחראי יותר.
אותה הרגשה של להיות פתאום בן 18.. כולם אמרו לך אז : "אתה כבר גבר עכשיו" ואני שואל את עצמי, מה אומרים לך כאשר אתה בן 30 ? "אתה גבר זקן עכשיו" ? בגיל 18 זו היתה מעין הכתרה, מעין אות כבוד, הייתי אביר. בגיל 30 זו השלמה. השלמה עם זה שאתה אדם בוגר, בשל, כמעט במחצית חייו (וזה מתוך הנחת יסוד שבגיל 70 כבר מתחילים לספור לאחור, ובכלל, אני מקווה לא להגיע לגיל שבו אאלץ לקחת וויאגרה)
ואם אני לא מרגיש בשל ? ואם לא בא לי להרגיש בוגר ? די !!! תעצרו את הזמן. אני רוצה לרדת מהרכבת, לא מתאים לי, צועק מילת ביטחון, לעצור את סשן הזמן, בבקשה.
אבל כלום לא עוזר...
מלכת הזמן ממשיכה בשלה...
מכה בשוט בקצב של תקתוק שעון.
אז זהו... אני מתחיל להשלים עם העובדה שאני בן 30.
ונשאר לי להתנחם בעובדה...
שאני עדיין לא בן 35... :-)
לפני 18 שנים. 23 באפריל 2006 בשעה 4:57
