סיפור שכתבתי בעבר, מבוסס על דמות מהחיים, הסיום כמובן, בדיוני.
לא קשור לבדסמ, סתם סיפור קצר.
מקווה שתהנו.
השקט שאחרי השתיקה
אני יושב, מנסה ללמוד. הדירה ריקה מאדם. מוזר, יום רביעי היום, עדיין לא סוף שבוע ושני השותפים שלי כבר נסעו הביתה. אמנם כבר התקרבה תקופת הבחינות אבל הלימודים עדיין לא הסתיימו וקצת מוזר שמתרוקן כאן לפני סוף הסמסטר. הפלאפון מונח על השולחן, דומם. אני מסתכל עליו כאילו מקווה, שינהג המכשיר הדומם על פי איזו אמונה טפלה מסתורית, פרי דמיוני, יקלוט את מבטי ויצלצל. אפילו רטט קטן יספיק. אפילו צפצוף זניח של הודעה כתובה. אבל כלום, הוא בשתיקתו. אני מעביר בראשי שוב ושוב את אירועי הימים האחרונים. מנסה לחשוב מה השתבש. מה עשיתי כל כך לא נכון. במה שגיתי. מריץ במוחי דקה אחר דקה, משחזר את התמונות, כמו במאי העובר על יצירתו, פריים אחר פריים בסרט, מקפיא את התמונה, חושב, מנתח.
יומיים שלמים עברו עד אשר קלטתי שהיא לא מתקשרת. נפרדנו בבוקר יום רביעי שעבר. השעה היתה שש בבוקר. קמתי, התקלחתי וסידרתי תיק ובשש וחצי, רכנתי אל המיטה, נישקתי אותה, אמרתי לה שאתגעגע. היא היתה רדומה. נשקתי לה שוב, הפעם על המצח, היא לחשה לי: "גם אני, חמוד שלי, גם אני". לחשה מתוך חלום מהול במציאות. עוד מבט קטן אל עיניה היפות, על שערה הזהוב שהיה פזור על הכר והיה נראה מסודר וגלי כאילו יצאה בזה הרגע ממספרה. טיילתי במבט על אפה הקטן, שפתיה, על עורה הרך. גופה הקטנטן נח לו ברוגע על המיטה, עטוף בחולצה קיצית דקה, ותחתונים וורודים שנראו כאילו נתפרו מעלי כותרת של וורד. חיבקתי אותה שוב, כאילו זו הפעם האחרונה שאראה אותה. היא חייכה מתוך שינה, עטפה בידיה העייפות את גבי וחיבקה אותי ברפיון. מיהרתי מאד, ורצתי למטה במדגות ביתה, שומע כבר את המהום המנוע של מכונית הפיז'ו של הוריה, יצאתי מן הדלת, משם למכונית הקטנה, ולתחנת הרכבת. בדרך עוד הספקתי להעביר שיחה סתמית עם הוריה על פוליטיקה ועל הבחירות הפנימיות במפלגת העבודה אבל הרגשתי עייף. לו רק יכולתי לישון איתה עוד קצת, להניח ראשי על החזה היפה שלה, להריח אותה, ללטף את לחייה הרכות, להתכרבל בתוכה, להרגיש בטוח, מוגן. אבל הייתי מוכרח לחזור לחיפה, ולהספיק להגיע לשיעור של שמונה וחצי, ולא היתה ברירה.
ביום שבת עדיין דיברנו בטלפון. אני התקשרתי. לעובדה שאני יזמתי את השיחות האחרונות שמתי לב רק ביומיים האחרונים. היא נשמעה שונה, מרוחקת. אבל לא היה בזה משהו חריג במיוחד. אנחנו תמיד מתרחקים מעט כאשר מדובר בשיחות טלפון. אני מכנה את זה "התרחקות לשם ריסון עצמי", כדי לא להישבר, לא להיכנע לגעגוע. לפעמים אולי הייתי מעדיף שהיינו מסכמים ביננו לא לדבר בטלפון, כדי לא להרגיש רחוקים. אולי אלכסנדר גרהם בל לא חשב ששיחת טלפון, רק תזכיר לנו כמה שאנחנו רחוקים. ואולי הטלפון בכלל לא הומצא בשביל זוגות שאוהבים יותר מדי. אבל דווקא עכשיו כל כך השתוקקתי לשמוע את קולה. אפילו שתכעס, אפילו שתצעק. אני מוכן לשמוע אפילו רק את נשימותיה באפרכסת. כמה זה חסר לי כעת.
ניסיתי להתקשר אליה אבל ענתה רק המזכירה האלקטרונית. כך כבר שלושה ימים, אולי ארבעה, אם סופרים גם את היום. ארבעה ימים של שקט מוחלט, כמו קו רציף במוניטור מעל מיטת חולה, המבשר על מותו, חוט אינסופי שלא ינוד עוד לעולם. מדוע לא אמרה דבר ? מדוע לא הראתה סימנים ? מדוע לא הסבירה ? כבר הייתי מוכן לקבל כל גזירה, מאהב חדש, תום האהבה, משיכה שנגוזה, אבל השקט, אי הוודאות הוא הנורא מכל. אם היו מבקשים ממני לתאר את הגיהנום אם היה קיים, הייתי אומר שכה שקט שם עד אשר מחשבותיך הן ההמולה היחידה.
לא היתה לי סיבה להיות מודאג שמא קרה לה משהו נורא. כבר היו מודיעים לי, הוריה, חברים, אבל זה לא קרה. ידעתי שזה לא זה. ידעתי שזה עמוק יותר. ניסיתי להתרכז בדברים אחרים, מנסה לדחוק את המחשבות למגירה בראשי, כמו מתוך ציור של סלוואדור דאלי, ולנעול אותן שם. אבל לשווא. ידעתי שהסוף כבר מאחוריי, וקיוויתי לשמוע ניצוץ של התחלה.
אני מסתובב בדירה הריקה, והשקט מקיף אותי. חבל שאין כאן טלוויזיה. כל כך שקט. הדממה מקיפה אותי, מכל פינה, עוטפת. אני פותח עיתון, ורואה בכותרת שהוא מיום ראשון. מדוע לא קניתי עיתון כבר שלושה ימים? אולי הייתי כה שקוע במחשבות, עד ששכחתי לקנות. מוזר. האותיות בעיתון לא מתחברות למילים, והמלים לא למשפטים. בראשי מהדהדת רק מחשבה בודדת, "אני אוהב אותך, ליאת, כל כך אוהב, ואת כה חסרה".
אני קם מהכיסא, שותה כוס מים קרים, שמשום מה מרגישים מעט חמימים, לוגם אותם עד תום. מרגיש את הנוזל עובר דרך גופי. אני בוהה בכוס ועיני מתמקדות שוב בעיתון, שהיה כבר פתוח בעמוד האחרון. אני מצליח לצוד את המלים, להתמקד בכתוב:
"...מפי משטרת ישראל- אגף התנועה נמסר, שההרוג בתאונת הדרכים אמש ברחוב נווה שאנן בחיפה, הוא New Horizon (כאן אמור לבוא שמי האמיתי, סורי) New Horizon נפגע מרכב מסוג הונדה סיוויק, אשר חצתה את הצומת ברמזור אדום ופגעה בו. צוות מגן דוד שחש למקום התאונה, קבע את מותו".
סגרתי את העיתון, והלכתי לישון.
לפני 18 שנים. 24 באפריל 2006 בשעה 14:28
