נכתב קצת מזמן אבל עדיין אקטואלי כי אני עדיין מחפש דירה
הדירה ליד דיזינגוף
בהמשך מסעי לחיפוש דירה, לא פסחתי על דירות גם בקירבת לב ליבה של תל אביב. רחוב דיזינגוף האגדי וסמטאותיו השקטות. מרחק פסיעה מן הים, צעד וחצי מבית קפה מפתה.
עזבתי את העבודה באמצע היום, כולי מלא תקוות וציפיות, מרגיש שזהו. היום זהו יום המזל שלי. היום אמצא דירה. קול פנימי לחש לי זאת.
אני זוכר שנכנסתי ופגשתי בחורה שרצתה שאחליף אותה בתור שותף כי היא עוזבת. היא הספיקה לשהות בדירה כשלושה שבועות וכבר רצתה לעזוב. כבר מרגע שאמרה לי זאת החלתי לחוש שמשהו אינו כשורה. מי עוזבת דירה כעבור 3 שבועות בלבד מרגע כניסתה ? האם בדירה שוכנת רוחו של ג'פרסון אליוט השלישי, בן למשפחת אצולה אשר נרצח בידי אהובתו, ויקטוריה, ומאז הוא נוהג להפחיד את דיירי המקום באישון ליל ?
הדיירת היתה בחורה חמודה, בת 26. ניהלנו שיחה ידידותית ואף טרחה לציין באזניי שנפרדה מחבר שלה לא מזמן ומאז היא מרגישה קצת לבד (האם זהו רמז עבה או שהיה נדמה לי ?)
עישנו סיגריה במרפסת קטנה ונעימה, והאמת היא שהחדר דווקא מאד מצא חן בעיני, היה גדול, מרווח, עם רצפה בעלת עיצוב מיושן מעט אך נאה. הקירות היו צבועים יפה, ואפילו ההצעה שלה למכור לי את המיטה הזוגית, היתה נשמעת לי מעניינת.
אלא שכאשר התפתחה השיחה, הרגשתי שהבחורה מאד משתוקקת לעזוב את הדירה, וקיבלתי את הרושם שהשותף שנפל בחלקה אינו אדם סימפטי במיוחד, ואחד שנוהג לארח חברים שונים ומשונים ולשכן אותם במשך ימים בדירתו.
מה גם, שריח מצחין של צואת חתולים עלה באפי, ותהיתי על מקורו..
"לא נעים לי לשאול.. אבל, מהיכן בוקע ריח הניחוח הזה ?", שאלתי אותה.
"השותף שגר כאן. אוהב חתולים. יש שניים בדירה", אמרה.
"אוהב חתולים זה אחלה", אמרתי לה.
"אבל עושה רושם שהוא אוהב אותם אבל לא ממש מנקה אחריהם", הוספתי.
"לצערי אתה צודק", אמרה, והרכינה ראשה כמודה שנתפשה בקלקלתה, ושחשפתי מידע סודי שניסתה להסתיר מעיני במטרה להיפטר מהדירה בכל מחיר.
"הבנתי", אמרתי, "אכן בעיה".
חשבתי לעצמי שאם זו תהיה הבעיה היחידה, אולי אצליח להתגבר עליה. מעט ניקיון יסודי, שיחת מוטיבציה עם השותף איש החתולים, סדרת חינוך לעשיית צרכים לשני החבר'ה הפרוותיים הקטנים, והכל יהיה בסדר.
הבטתי סביב, והפכתי לא מרוכז. משום מה זכרונות עלו בי.
נזכרתי בדירה שלה, שהיתה כל כך קטנה ומזמינה.
אני זוכר שבכל פעם שהייתי בא אליה, כבר מהשנייה הראשונה, היתה מציפה אותי הרגשת נינוחות מדהימה. אולי זה היה העיצוב בו בחרה, אולי זה היה ריח הכביסה הנקייה שעלה מכל מקום. ואולי פשוט אהבתי אותה כל כך ובגלל זה הכל היה נעים יותר, ולא היתה צריכה לומר יותר מאשר "היי, מה שלומך ?"בצירוף נשיקה קטנה והכל הפך באחת לגן של ורדים.
אפילו שלרוב נהגה לפרוש את הכביסה הנקייה על ספת הסלון, שהיה קטן למדי, לא חשתי שהיה מבולגן. להפך, דווקא הספרים והקלסרים שהונחו על השולחן ברישול מה, נתנו לי את ההרגשה שהיא בחורה שמעסיקה עצמה בלימודים ועבודה, ואהבתי מאד את האמביציה שבה. מצחיק שהמקרר שלה תמיד היה כמעט ריק. לדעתי לא מטעמי חיסכון כי אם מטעמי דיאטה, למרות שלדעתי לא נזקקה לה כי היתה יפיפיה אמיתית, או שפשוט נהגה לאכול בעבודה ולא ראתה צורך למלא אותו במטעמים למעט מלאבי בודד, שהייתי משתלט עליו בחיבה רבה, או מילקי קצפתי, אפילו אם היה זה מילקי קל. מילקי - מעדן התשוקה האולטימטיבי...
הדירה שלה היתה מעוצבת בפשטות, אבל פשטות נעימה. הצבעים היו רכים כאלה, לא מלחיצים, ובהחלט הייתי רואה את עצמי גר בדירה כזו כזוג עם מישהי. קן ציפורים קטן אבל חמים.
קינאתי בה. על הדירה הקטנה והחמודה שמצאה. על נווה המדבר הקטן שהתנחלה בו. עם מגע קל בסלון הקטן והיתה הופכת הדירה לפנינה של ממש.
בבוקר היתה נשטפת באור חזק מן החלון הגדול, אור של יום שבת ושקט עם נגיעות ציפורים.
לחשוב שאי שם בעבר היה יומי אפור לולא הייתי רואה אותה קוראת לי במסנג'ר :"כבר לא אומרים שלום ?", היתה שואלת... וליבי דפק בחוזקה, כאילו היתה עומדת מולי בפתח הדלת.
כמה הייתי רוצה דירה שכזו לעצמי. אבל עליי לחסוך – אסור להתפנק !
"הלו ? אתה שם ? אני מדברת אלייך".
"מה ? כן.. כלומר.. לא הקשבתי לך.. חשבתי על משהו לרגע.. מה אמרת ?"
"כן – שמתי לב שאתה לא ממש כאן – שאלתי מה דעתך על הדירה"
"אני.. בסדר.. כלומר, הדירה בסדר, חוץ מעניין החתולים, והניקיון, והשותף שלך, שאיפה הוא אגב עכשיו ?"
"הוא יחזור רק עוד יומיים".
"הוא מעדיף שותפה ?"
"במידה מסוימת כן".
"הבנתי. טוב, תרשמי את המספר שלי. קצת חבל שלא אמרת קודם שהוא מעדיף שותפה. היית חוסכת לי הרבה טרחה".
הרגשתי שהיא קצת מנסה להתחיל איתי, אבל לא היתה ממש הטעם שלי, קצת מרובעת מדי, מהסוג התמהוני, עם משקפיים גדולות ומבט מוזר, מעט פסיכוטי. המבט המעט פוזל שבעיניה שיווע לה מראה של רוצחת חתולים סדרתית, וגם הבגד המוזר שלבשה, מעין כתונת לבנה ורודה, אף חיזקו את דמיוני הפרוע, וכבר ראיתי אותה כפצייאנטית שברחה מ"שער מנשה"...וחייכתי לעצמי.
היא לא התקשרה מאז, לשמחתי הרבה.
בכל מקרה הדירה לא מצאה חן בעיני ממש. וגם לא השותף, למרות שלא יצא לי אפילו לפגוש אותו.
כך הסתיים לו עוד ביקור מאכזב בדירה במיקום חלומי.
והקול הפנימי אתם שואלים ? הוא פוטר לאלתר !
לפני 17 שנים. 10 בדצמבר 2006 בשעה 22:46
