"אתה חיי בסרט" אמרת לי, אני לא יכול להגיב. אני תמיד מול יופייך בפה פעור, המוח שלי לא מתפקד.
"מי לעזעזל אתה חושב שאתה" סטרת לי. הלב שלי החסיר פעימה. אני תמיד אוהב שאת כועסת עליי, כשאת מראה לי את הצד החייתי שבך, שהרצונות הם אלה ששולטים בך. זה יכול להיות על הדבר הקטן ביותר או סך הכל הרגשה שעוברת אצלך, הכל כדי להראות שאני מתחתייך, אם הכלוב והרצועה לא מספיקים לטעמך.
"אני מנרס, ואני של.." קטעת אותי "אתה כלום ושום דבר. הדבר היחיד שאתה זה מה שאני אומרת שאתה. תגיד את זה עד שאגיד לך להפסיק, אפס מאופס" העיניים שלך נצצו, רוצה לטרוף אותי אבל את גם רוצה שלא יהיה בי כלום, שכל פיסה בי עד המחשבות שלי יהיו שלך.
התחלתי לדקלם את זה, לאט בהתחלה, כמי שעדיין שוקל את המילים "אני כלום ושום דבר, הדבר היחיד שאני זה מה שאת אומרת שאני". כל פעם שאמרתי את המשפט הרגשתי את האחיזה שלך בי הולכת ומתחזקת, את המחשבות שלי יוצאות מהראש שלי, את העיניים שלי יורדות יותר למטה ולשמור איתך על קשר עין נהיה קשה יותר. הצבעת על הנעל שלך, בלי לחשוב קירבתי את הראש שלי לנעלך ונישקתי אותה. קשה להבין מי שמח יותר, אני שזוכה להיות מתחתייך ולהרגיש אותך מעליי, שומרת עליי מאחרים אך גם עושה בי כמורת רוחה, או את שמתכננת להשתמש בצעצוע האהוב שלך. המשכתי לדקלם בין נשיקות "אני כלום {נשיקה} ושום דבר {נשיקה}, הדבר היחיד שאני {נשיקה} זה מה שאת אומרת שאני {נשיקה}". להיות מתחתייך גורם לי להרגיש שלם, גורם לי להרגיש שייך.
-- זה הכל להיום (או, יותר נכון, לאתמול) --
סיפור קצר להשאיר עם טעם של עוד :)