הכתיבה לא תמיד הייתה ברורה לי, אבל עם הזמן היא הפכה להיות הכלי הכי מדויק שלי. לא כי אני לא יודעת לדבר, אלא כי ברגעים שהלב שלי גולש החוצה מהר מדי, הכתיבה מאפשרת לי לשים לו גבול, בלי לחנוק אותו.
זו יכולת שפיתחתי עם השנים, בעיקר בצבא בתפקידים פיקודיים והרבה בהשראת אבא שלי, שידע תמיד לכתוב את דרכו אליי. (וגם מהצורך של ילדה רגישה שמרגישה חזק מדי והרגש הזה נשפך החוצה כשהיא מדברת.)
בכתיבה יש לי שליטה. אני יכולה להרגיש הכל, אבל גם לבחור מה ואיך אני מעבירה את זה הלאה.
וכנראה שבגלל זה זה טירגר אותי, כי זה נוגע בי במקום מאוד עמוק. המקום שבו לא מאמינים לי כשאני מדברת אמת או את הרגשות שלי.
אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.
אני כותבת כי זאת הדרך הכי נקייה שלי לתקשר, להבין, להיות ברורה. וכשאני בוחרת לדבר עם מישהו- זה אף פעם לא על אוטומט.
זה כי היה שם משהו, אפילו הכי קטן, שגרם לי לעצור. לחשוב. לנסח. ומי שקצת מכיר אותי כאן, יודע שכשאני משקיעה- אני משקיעה.
*ואז בפעם הראשונה מגיעה התגובה, שאני פייק. שאני פייק!*
כאילו האופציה היחידה זה או רובוט או מניפולטורית. וזה גם מעליב, וגם קצת מצחיק.
כי כשיש בי את האנרגיות, אני עוצרת את כל מה שאני עושה כדי להכניס משהו מהלב, ומשהו בי עוד מאמין שיש סיכוי שמישהו בצד השני באמת יקלוט.
אבל לא. הוא עסוק בלפקפק. בלשפוט. בלהטיל ספק. כל כך התרגלו לזיופים, שכשמגיעה אמת, לא יודעים מה לעשות איתה.
יא אללה שלי, זה מצחיק כמה שזה מצליח לערער אותי. כי זה נוגע באיזה מקום ישן כזה, שמתבלבל כשמשהו בי שהוא כל כך אמיתי- מתקבל כאילו הוא המצאה.
זה לוחץ לי בדיוק על המקומות שפעם ניסיתי להשתיק- הרגש, הרגישות, העומק, האמת הזו שאני כבר לא מתנצלת עליה.
אז זה פוסט פריקה, כי זה מתסכל להרגיש שכל מילה שנכתבת מהבטן מתורגמת לאיזה ״מהלך״.
זה לא. לא מהלך, לא תרגיל, לא צ׳אט גיפיטי ולא ניסיון להרשים. זאת אני. ואם זה קשה להאמין שדבר כזה קיים- אולי הבעיה היא לא בי.
ובנימה אופטימית זו,
זה מזכיר לי משפט שאחותי היקרה אומרת לי ברגעים שאני מרגישה ככה;
״אדם לא צריך לצעוק את האמת שלו״.
והיא צודקת.
אבל יש בי חלק קטן, עקשן ופצוע, שעדיין לא בטוח שיקשיבו לו אם הוא לא ירים את הקול. החלק שעדיין בודק אם מותר לו להגיד דברים בשקט, ועדיין להישמע.
נו שוין. יש עוד דרך
ואני צעירה בריאה ויפה
לילה קסום לכולם 🍓