לא שולטת בלהתאים

קר לי

מממ

רוצה שמש חמה

או חתלתול חם

כנוע וצייתן

 במיטה שלי 

🍓

ררר

אני נכנסת למקלחת, לא מבקשת רשות.

הקול שלי שקט, אבל חד כתער:

"עמוד זקוף".

המים זורמים, מטשטשים גבולות.

יד אחת שלי מחליקה על החזה שלך, היד השנייה אוחזת בעורפך בחוזקה.

אני נצמדת אליך, צמודה מספיק כדי לגרום לך להרגיש קטן, אבל לא קרוב מדי — עדיין לא הרווחת את זה.

"הבטחת לי שאתה מסוגל ליותר", אני לוחשת לתוך האוזן שלך,

השפתיים כמעט נוגעות בעורך הרטוב.

"ועכשיו, אני פה כדי לבדוק."

העיניים שלך מתחננות, אבל אני לא ממהרת.

אני מסובבת אותך עם נקישת אצבע, דורשת ציות מיידי.

"כשאני אומרת 'שלי', אני מתכוונת לכל דבר — הגוף, הרצון, המחשבות.

ואתה? אתה רק לומד איך זה מרגיש להיות בידיים שלי״.

החום של המים מתמזג עם החום שלך.

כל מגע שלי מדוד, כל לחישה חותכת. אני מתקרבת, נושפת מילות פקודה חמות על עורך

השתיקה שלך אומרת לי הכול. אתה נכנע, לא כי ביקשתי, אלא כי לא יכולת שלא.

אני משחררת אותך, אבל רק כדי להטות אותך בחדות אל קיר המקלחת.

אני לוחשת באוזניך-

״יש לך הזדמנות להרשים אותי, לא כדאי לך לאכזב אותי.

העונש הגדול ביותר שלך יהיה לאבד אותי.

אם תבחר לא לציית, אתה לא רק מפר את הכללים שלי –

אתה עלול לאבד את כל מה שבניתי איתך.

תכנע לעוצמה שלי, תבין שאין כאן מקום לספק.

אל תבלבל את הרכות שבי עם חולשה – כי כל מה שאני נותנת לך, מגיע מתוך כוח.״

״כן המלכה אמילי״

אני לא משאירה מקום לספק. כשאני בוחרת אותך, זה מוחלט.

אני מחליקה יד אחת במורד עמוד השדרה שלך, מייצרת רעד קטן שעובר בכל גופך.

"עמוד דום" אני אומרת, אבל כבר מרגישה איך אתה רועד, לא מתוך קור – מתוך ההבנה של מה עומד לבוא.

אני נצמדת אליך מאחור ולוחשת לך, "כל מה שאתה מרגיש עכשיו זאת אני".

 האנרגיה המינית מציפה את המקלחת

ידיי נעות בתנועות מדודות על גופך, בוחנות אותך.

אתה נאנח, אבל אני מצפה לשקט.

"אתה יודע שאסור לך להשמיע קול לפני שאני מרשה."

 "אל תזוז," אני פוקדת, ואני רואה איך המילים שלי מחלחלות לתוך הגוף שלך, שולחות זרמים של תשוקה ושל פחד קל.

אני תופסת אותך – 

הזין שלך נענה לי מיד, מתקשה ומתעבה בתוך כף היד שלי.

אני לא זקוקה לאישור; זה ברור לי מהתגובה שלך, מהכמיהה שקורנת ממך.

"אסור לך לגעת בעצמך," אני לוחשת, מתענגת על הרעד שעובר בגופך כשהשלטתי את חוקיי.

"רק כשאני אומרת". אתה מהנהן, עיניך מלאות תשוקה, כניעה, מנצנצות.

אבל אני דורשת יותר.

"אני רוצה לשמוע אותך" 

הקול שלך נשמע, חלש ורועד:

"כן, האלה אמילי."

כשאני חודרת אליך, זה איטי, מכוון.

אני מרגישה את הגוף שלך מגיב – מתכווץ, נפתח, משתחרר.

משתוקק.

כל תנועה שלי מייצרת גל של תשוקה שמעביר אותך למקום אחר.

אני שומעת את הנשימות שלך משתנות, ואתה מנסה לשמור על השליטה, אבל היא כבר לא שלך.

היא מעולם לא הייתה.

"זה מה שהיית צריך, נכון מתוק שלי?" אני לוחשת, מחזקת את האחיזה שלי.

"רק אותי. כאן. ממלאה אותך בדיוק איפה שרצית, אבל לא העזת לבקש".

אני מרגישה אותך נלחם בעצמך, מנסה להחזיק, אבל אני לא נותנת לך לברוח.

אני נעה עמוק יותר – אני נהנית לראות את הגוף שלך מתמסר, איך כל מה שהיית, כל מה שאתה, מתרכז בנקודה אחת:

בי.

אני ממשיכה, יודעת בדיוק איך אתה מרגיש, מתי אתה מרגיש, ועד כמה.

היד שלי נעה בתנועות מכוונות, מרגישה כל תגובה שלך.

אתה נאבק לא לזוז, לא להראות לי כמה זה מטלטל אותך, מרגש אותך, אבל אני רואה הכל.

אני יודעת שאתה על הקצה, מתוח כולך, רק מחכה להנחיות ממני.

אני נצמדת אליך.

אתה מרגיש את הגוף החם שלי בגב שלך

אני מזכירה-

"אתה לא תגמור עד שאני אגיד.

עד שאני ארשה.

ואם תעז להפר את הכלל הזה..."

אני עוצרת לרגע,

מרגישה איך הגוף שלך מגיב למילים שלי.

"אני אצטרך לחנך אותך שוב וזה לא יהיה קל."

כל מה שאתה מרגיש עכשיו זה אותי.

 רק הכוח שלי עליך. אתה שלי, וכל תנועה שלך רק מחזקת את זה.

אני עמוק בתוכך

בתנועות קבועות. עמוקות. חזקות. עדינות.

מחזיקה אותך, מלטפת אותך, עוטפת אותך, נותנת לך להרפות הכל.

מאפשרת לך להתמסר אליי. 

אתה בטוח. 

זה כלכך מרטיב אותי לראות אותך כנוע.

צמוד לקיר, קשה כמו אבן,

שייך לי ולכל גחמותיי.

התחושות שמציפות אותי כשאני נמצאת שם, במקלחת, איתך, הן משהו שאין לתאר במילים.

הגוף שלך נצמד לקיר הקר.

כל תנועה קטנה מעוררת אותי, ואני לא צריכה לחשוב הרבה.

אני מרגישה אותך, את כל ההתרגשות שלך, את התשוקה שמחפשת אותי בכל תנועה.

זה כל כך טוב. מלא בעוצמה.

בסופו של דבר, אתה שלי – כל פרט בך, כל התשוקה שאתה מרגיש, כל גניחה שמסמלת את הצורך שלך בי.

ואני – אני רק מחכה שתגיד, שתרצה, כשאני אגיד לך מתי זה הזמן, מתי תוכל לשחרר. אם בכלל. אם מגיע לך.
 

החום שבין גופנו, במקלחת, לא רק פיזי – הוא רוחני, הוא חדירה של כוח, תשוקה ושליטה.

כל תנועה שלך מתמזגת עם התנועות שלי, ואני מרגישה אותך,

כל פרט בך,

כל גניחה שמרגשת אותי עוד יותר.

כמה אני אוהבת שאתה גונח את השם שלי

אני לא מרשה לך להתבלבל – אני קובעת את הקצב,

אני מחליטה מתי תוכל לנשום ומתי תוכל להרגיש.

כל שלב מסעיר יותר מהקודם

כל חדירה מעמיקה את הגעגועים שלך אליי.

אני לא צריכה לומר הרבה –

הגוף שלך מגיב, והגעגועים שלך כל כך ברורים.

ונעימים

הסוד שלנו,

ההתמסרות שלך,

הכניעה שלך,

זה מה שמחבר בינינו.

תזכור,

אתה שלי.

🍓

אולי כדאי לך להקשיב יותר טוב בפעם הבאה

לפני שאשתף אתכם במכתב שכתבתי לנשלט העתידי שלי,

אני רוצה לספר לכם על תרגיל טיפולי בשם "המכתב".

זהו תרגיל שנועד לעזור לאדם להתמודד עם רגשות, שאלות ותשוקות על ידי כתיבת מכתב לדמות מסוימת, אמיתית או מדומיינת. לאחר הכתיבה, מקריאים את המכתב בקול, ומטפל או משתתף אחר מגיב בשמה של אותה דמות. השלב הבא הוא מענה תגובה נוסף, וכך נוצר דיאלוג שמאפשר חקירה עמוקה ועיבוד רגשי.

מה כל כך מיוחד בתרגיל הזה? הוא מאפשר לנו להתמודד עם שאלות מורכבות בלי הסחות דעת. הוא מעניק לנו הזדמנות להביע תחושות שלפעמים קשה לומר בקול, ולגלות תובנות מפתיעות דרך נקודת המבט של מישהו אחר, או לפחות כפי שאנחנו מדמיינים אותה. במקרים רבים, הוא פותח את הדלת להבנה מעמיקה יותר של הצרכים והשאיפות שלנו.

ועכשיו, המכתב.

הקשר בינינו נבנה על יסודות שהם הרבה מעבר לפשטות של ציות ושליטה. הוא נוגע במהות האמיתית של מי שאנחנו – אתה כנשלט שמבין את מקומו ומקבל אותו בלב שלם, ואני כמלכה שיודעת להוביל, לדרוש, ולקבוע את הגבולות.

כשאתה כורע בפניי, זו לא רק מחווה חיצונית. זו הבעת אמון מוחלטת, הצהרה ברורה שאתה מוכן לתת לי את כל כולך – את הגוף, את הרצון, ואת המחשבות שלך. כל כניעה שלך היא אישור לכוח שלי ולמקום שלי מעליך. אני דורשת הרבה, וזה לא מתוך גחמה או משחק – אלא מתוך הבנה עמוקה שזו הדרך היחידה שבה נוכל לבנות משהו אמיתי.

השליטה שלי אינה בחירה מקרית, היא דרך חיים. אני לא כאן כדי לשחק משחקי תפקידים ריקים מתוכן. אני כאן כי אני ראויה להיות כאן. ואני לא צריכה שתזכיר לי את זה – אני דורשת שתבין זאת בעצמך. אם יש לך ספק, אולי המקום הזה אינו בשבילך. אבל אם אתה מסוגל להסתכל לתוך עצמך ולהכיר בכוח ובכנות שלי, אתה תבין למה אני כאן ומה אני דורשת.

אני מובילה אותך לא מתוך צורך להוכיח משהו, אלא מתוך ידיעה ברורה של תפקידי. תפקיד שמחייב אותי לשמור עליך ולכוון אותך, אך גם לדרוש ממך את המיטב. אני לא מקבלת בינוניות. אני רוצה לראות אותך נלחם להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך, לא רק בשבילי – אלא בגלל שאתה מבין שזה מה שאתה חייב לעצמך.

שנינו נצעד במסע הזה אבל תזכור תמיד: אני זו שמכתיבה את הקצב. אני זו שמחזיקה את המושכות, ואני זו שמובילה. האחריות שלך היא להראות לי שאתה ראוי להיות תחתיי – כל יום מחדש. אני לא מספקת כוחות ללא הצדקה, ולא מעניקה מקום ללא הוכחה.

כשאני מסתכלת עליך, אני רואה גם את החולשות שלך, ואני לא מפחדת לנצל אותן כדי לחזק אותך. אני רואה את החוזקות שלך, ואני לא מאפשרת לך לשכוח אותן. האמת היא, שהמסע הזה לא נועד להיות קל – הוא נועד להיות אמיתי.

אני לא מסתפקת במועט, וגם אתה לא צריך. תן לי את הכנות שלך, את המסירות שלך, ואת ההבנה שאתה כאן כדי להיות כל מה שאתה יכול להיות –

ואני אראה לך את הדרך.

אמילי

🍓

החוויה הראשונה שלי עם נשלט הייתה מלאה בעוצמה. כמו חיבור של כוח אדיר שיצרנו יחד. הרגשתי כל כך חיה, כל כך חזקה, כל כך מעל – השפיטה שלי, המילים שלי, הגוף שלי – כולם הציבו אותי במקום גבוה, והוא היה שם למטה, מוכן לציית. אני הייתי במרכז, וחשבתי שזו תחושת ממכרת שאין ממנה חזרה. 

אבל אז קרה משהו.

ברגע אחד, כל התמונה התרסקה. הוא לא היה נשלט מתוך מקום אמיתי, פנימי, כמו שחשבתי, אלא מתוך דמות שהוא נהנה לשחק בה. דמות שהבסיס שלה לא היה כנוע באמת, אלא ממקום זכרי שמחפש קודם כל פורקן וסיפוק אישי. כל המילים, כל המבט, כל האנרגיה המטורפת, כל מה שבנינו – כל זה נעלם ברגע. זה היה ברור לי פתאום: הוא לא היה שם כדי להיכנע באמת, אלא רק כדי למלא צורך אישי, ודווקא כשהוא לא הצליח לשמור על הדמות הזו, כל המערכת הזו נראתה פתאום ריקה.

כל מה שבניתי – כל הכוח, כל העוצמה – פשוט נמחקו. נשארתי עם תחושת אכזבה מאוד גדולה, כמו להרגיש שהשליטה שלי לא הייתה באמת שלי, אלא רק מראית עין, תלויה במישהו אחר. ומאז החוויה שלי כשולטת השתנתה. אני ממש זוכרת את השוק שהייתי בו. לא הבנתי איפה אני נמצאת ומה בכלל קורה. לא הייתי מוכנה לזה. פתאום הכל היה חלול, לא שלם. המילים שלי הפכו לריקות, והשליטה – שהייתה עמוד התווך של כל מה שבניתי – לא הייתה שייכת לי באמת, אלא תלויה במישהו אחר.

התמימות שהייתה לי לגבי הדינמיקה של שליטה ושל כניעה נהרסה, והתחלתי לשאול את עצמי שאלות שלפני כן לא הייתי שואלת. פתאום ראיתי את הניואנסים העדינים יותר, את המקומות שבהם דמות השולט יכולה להתמוטט.

חשתי צורך להתחזק, לא רק בהצבת גבולות, אלא גם בהבנת מה מניע אותי ואת מי שלפניי – האם זה מקום של כבוד אמיתי או רק של משחק? האם ישנה משמעות אמיתית לכנות? או שמא מדובר בהסכמה שנובעת ממניע שולי שלא תמיד נאמן? הדברים שהיו ברורים לי כל כך לפני כן, שהאמנתי להם, התמוססו ברגע, והרגשתי איך התמימות שלי נעלמת, מלווה בשאלות אינסופיות שמגיעות מתוך כאב.

אני צעירה, חוויתי מערכות יחסים מגוונות, וגם יצא לי בחיי להיות בצד השני, בלי לקרוא לזה BDSM.  ממה הצורך לשלוט נובע? אולי זו הדרך שלי להרגיש יציבה בעולם שיכול להיות כל כך לא צפוי, לשמור על הכוחות שלי תוך כדי שאני מחזיקה את המושכות? לפעמים נדמה לי ששליטה נובעת מתוך החיפוש אחרי תחושת יציבות במציאות רגשית מבלבלת.

בתפיסתי הצעירה ובשיעורים שאספתי ולמדתי בדרכי מאז אותו הסיפור, הבנתי שיש קשת ענקית.. יש את אלו שהשליטה שלהם היא חומת מגן. את אלו שמנותקים רגשית, שומרים מרחק, לא רואים את המניעים של אחרים – רק את מה שיביא אותם על סיפוקם.. אולי זו הדרך שלהם להתמודד עם פגיעות.

יש גם את השולטים העדינים, אלו שהשליטה שלהם נובעת ממקום רגיש ואכפתי. המילים שלהם הן כמו לחבק את הנשלט, לקבוע גבולות אבל מתוך מקום של אמא טובה, של אבא אוהב, של דאגה אמיתית. אני אוהבת את זה.

אם יש כלכך הרבה סוגים וצורות וצבעים של שליטה, איך אמצא את האדם הנכון עבורי?

כל חוויה, כל מערכת יחסים, מלמדת אותי עוד משהו על עצמי, על הגבולות שלי, על היכולת שלי להיפתח או להיסגר, על הפגיעות שאני מוכנה לחשוף ועל אלו שאני שומרת לעצמי.

היום אני לא שולטת מתוך פחד. אני שולטת כי זה המקום שלי, ואני יודעת זאת בכל רגש, בכל מחשבה, בכל חלק בי. לא מדובר בהגנה, לא מדובר בניסיון לברוח מהכאב – זה יותר גדול מזה. אני עומדת במרכז, כי אני ראויה להיות שם. אני קובעת את הגבולות, אני מקובעת במטרה שלי, ואני יודעת שמה שאני עושה זה מתוך עוצמה פנימית כלכך נעימה.

אני לא צריכה להיות תלויה באחרים כדי להרגיש שלמה או חזקה, כי השליטה שלי נובעת מהמקום העמוק ביותר של הווייתי – מקום של יציבות, ביטחון עצמי, ושליטה מוחלטת על הדרך שלי.

אני מלכה כי אני בוחרת להוביל. אני בוחרת לקבוע את הדרך שלי, את התנאים שלי, ולהיות כל מה שאני ראויה להיות. אני לא פוחדת להעמיד את הגבולות שלי, לא פוחדת להיכנס למקום שבו אני השולטת, המקום שבו הכוח הוא שלי ולא ניתן לערער עליו.

לא מדובר רק בשליטה, מדובר בבחירה. אני בוחרת לשלוט, בוחרת להוביל, בוחרת להמציא את עצמי מחדש בכל יום. אני לא נתמכת במישהו אחר כדי להרגיש שאני קיימת – אני זו קובעת את קיומי, ואת כל מה שאני עושה, כי אני יודעת את מקומי בעולם הזה.

השליטה שלי היא לא משחק, היא לא תחפושת שאני לובשת, היא חלק ממני. זה לא על להיות מישהו אחר – זה על להיות אני. אני יודעת לתת את המרחב שצריך, להקשיב, להרגיש, והכל עם המטרה לשמור על משהו אמיתי – קשר שנבנה על כבוד הדדי, ולא על דימוי חיצוני או תחפושות מלאכותיות.

זאת מי שאני.

המלכה אמילי. 

🍓
 

היי 🍓

חשבתי לשתף אתכם במשהו שמעסיק אותי בזמן האחרון.

בקצרה- 

אני בתהליך של פתיחת חשבון ב-OnlyFans. זו בחירה שלי, מתוך רצון לקחת שליטה על החיים שלי ולהיות במקום שבו אני מכתיבה את התנאים.

אני מרגישה שהחיים היום דורשים ממני לעבוד מסביב לשעון, לרדוף אחרי כסף ולסחוט את עצמי כדי פשוט להסתדר. כל זה מרחיק אותי מהמטרות והחלומות שאני באמת רוצה להגשים. לכן החלטתי לשנות את הכיוון – אני רוצה לקחת את הכסף לידיים שלי, ליצור תוכן בצורה עצמאית ולשלוט איך, מתי ולמי אני מציעה את עצמי.

.

.

בארוך- (יותר מעניין)

אני מלכה. זו לא רק הגדרה עצמית אלא דרך חיים שבה אני בחרתי.

אבל האמת? במציאות הכלכלית של היום, התחושה הזו לפעמים מתעמעמת.

במקום להתמקד בלימודים שלי, בחלומות שלי, בנשלט שאוכל להשקיע בו מליבי, ובמה שבאמת ממלא אותי, אני מוצאת את עצמי מתעייפת במרדף אינסופי אחרי יציבות כלכלית.

אז למה לא להפוך את הכוח שלי לדרך לייצר לעצמי חופש? גברים תמיד יהיו מוכנים לשלם כדי להיות קרובים, גם אם רק דרך מסך. (לכו תבינו)

התוכן שאני יוצרת הוא שלי בלבד – אני קובעת את הגבולות, אני מכתיבה את הקצב, ואני בוחרת איך ואיפה להשקיע את האנרגיה שלי.

אבל בואו נדבר על זה רגע:

1. איפה עובר הגבול בין לנצל את החוזקות שלנו לבין לנצל אנשים אחרים? האם זה בכלל נחשב ניצול אם הם בוחרים בכך מרצונם?
2. האם אתם חושבים שעבודת תוכן כזו שונה באמת מכל עבודה אחרת שבה אנחנו מציעים את הכישרון או האישיות שלנו בתמורה לתשלום?
3. ואיך אתם מרגישים לגבי החשיפה שכרוכה ביצירת תוכן כזה? האם אתם חושבים שזו פגיעה בפרטיות או דווקא צעד אמיץ של חופש וביטוי עצמי?

*זה עתיד להיות ללא פנים, סימנים מזהים או נתונים שעלולים לפגוע בפרטיותי. כמו כאן..*

החשש שלי הוא לא מהתגובות, אלא מהיכולת לשמור על הגבולות שלי בעולם שבו אני נחשפת, אפילו אם זה דרך מסך.

אני באמת סקרנית לשמוע איך אתם רואים את הדינמיקה הזו – בין שליטה, חיים אישיים, ואתגרים כלכליים.

איך אתם הייתם מתמודדים עם ההחלטה הזו? בהבנה שיכולה לשפר את חייכם.

איזה כיף שקראתם עד לכאן!

שלכם,
אמילי