לא שולטת בלהתאים

 

הכתיבה לא תמיד הייתה ברורה לי, אבל עם הזמן היא הפכה להיות הכלי הכי מדויק שלי. לא כי אני לא יודעת לדבר, אלא כי ברגעים שהלב שלי גולש החוצה מהר מדי, הכתיבה מאפשרת לי לשים לו גבול, בלי לחנוק אותו.

 

זו יכולת שפיתחתי עם השנים, בעיקר בצבא בתפקידים פיקודיים והרבה בהשראת אבא שלי, שידע תמיד לכתוב את דרכו אליי. (וגם מהצורך של ילדה רגישה שמרגישה חזק מדי והרגש הזה נשפך החוצה כשהיא מדברת.)

 

בכתיבה יש לי שליטה. אני יכולה להרגיש הכל, אבל גם לבחור מה ואיך אני מעבירה את זה הלאה. 

 

וכנראה שבגלל זה זה טירגר אותי, כי זה נוגע בי במקום מאוד עמוק. המקום שבו לא מאמינים לי כשאני מדברת אמת או את הרגשות שלי.

אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.

 

אני כותבת כי זאת הדרך הכי נקייה שלי לתקשר, להבין, להיות ברורה. וכשאני בוחרת לדבר עם מישהו- זה אף פעם לא על אוטומט.

 

זה כי היה שם משהו, אפילו הכי קטן, שגרם לי לעצור. לחשוב. לנסח. ומי שקצת מכיר אותי כאן, יודע שכשאני משקיעה- אני משקיעה. 

 

*ואז בפעם הראשונה מגיעה התגובה, שאני פייק. שאני פייק!*
כאילו האופציה היחידה זה או רובוט או מניפולטורית. וזה גם מעליב, וגם קצת מצחיק.

 

כי כשיש בי את האנרגיות, אני עוצרת את כל מה שאני עושה כדי להכניס משהו מהלב, ומשהו בי עוד מאמין שיש סיכוי שמישהו בצד השני באמת יקלוט.

אבל לא. הוא עסוק בלפקפק. בלשפוט. בלהטיל ספק. כל כך התרגלו לזיופים, שכשמגיעה אמת - לא יודעים מה לעשות איתה.

 

יא אללה שלי, זה מצחיק כמה שזה מצליח לערער אותי. כי זה נוגע באיזה מקום ישן כזה, שמתבלבל כשמשהו בי שהוא כל כך אמיתי- מתקבל כאילו הוא המצאה.

זה לוחץ לי בדיוק על המקומות שפעם ניסיתי להשתיק – הרגש, הרגישות, העומק, האמת הזו שאני כבר לא מתנצלת עליה.

 

 

אז זה פוסט פריקה, כי זה מתסכל להרגיש שכל מילה שנכתבת מהבטן מתורגמת לאיזה ״מהלך״.

זה לא. לא מהלך, לא תרגיל, לא צ׳אט גיפיטי ולא ניסיון להרשים. זאת אני. ואם זה קשה להאמין שדבר כזה קיים- אולי הבעיה היא לא בי. 

 

ובנימה אופטימית זו,

זה מזכיר לי משפט שאחותי היקרה אומרת לי ברגעים שאני מרגישה ככה;

״אדם לא צריך לצעוק את האמת שלו״.

והיא צודקת.

אבל יש בי חלק קטן, עקשן ופצוע, שעדיין לא בטוח שיקשיבו לו אם הוא לא ירים את הקול. החלק שעדיין בודק אם מותר לו להגיד דברים בשקט, ועדיין להישמע.

 

נו שוין. יש עוד דרך

ואני צעירה בריאה ויפה

לילה קסום לכולם 🍓

 

בהתחלה זה היה איטי.

תחנות דלק ריקות.

רשתות שנופלות לסירוגין.

עיתונים שלא יוצאים יותר.

 

אחר כך בא הרעש.

ואז השקט.

העולם לא קרס בצעקה – הוא התפורר בלחישה.

 

האנשים שנשארו, כבר הפסיקו להרגיש.

הרחובות, חלקם עמדו, אבל הנפשות כבר לא.

 

השריפות רקדו באופק באור כתום־עמוק, יפייפה באימה שלו.

לא הייתה בהלה, רק השלמה.

כמו תזכורת אחרונה ליופי של משהו שנגמר.

 

אני זוכרת את הרגע שהוא הגיע.

הגשם ירד בלי צל של חמלה.

העיר שמסביב חרבה, אבל הוא עמד בפתח הדלת כאילו כלום לא נגע בו – חוץ ממני.

בלי ציוד, בלי מגן.

רק מבט בעיניים, כאילו אומר:

“אם את עדיין שם – קחי אותי.”

 

לא היה לי מה להציע חוץ מאת עצמי.

אבל אולי, זה כל מה שנשאר.

 

הוא נכנס בשקט, נשם את האוויר הדומם,

ואז ירד לברכיים –

לא מתוך תאווה.

לא מתוך הרגל.

אלא מתוך הכרה עמוקה שיותר אין לאן לברוח.

 

“זה כל מה שיש,” הוא לחש,

“ואת – את כל מה שנשאר לי.”

 

העולם סביבנו קרס.

ואני, במקום לברוח פנימה, ירדתי אליו.

מולו.

 

לא כרחמים – אלא כהכרה.

שגם אני עייפתי מלהחזיק את כל הכובד של הסוף.

שגם אני, בין האפר והגשם, מחפשת חיבור, מגע

לא רק מילים שנשארות תלושות באוויר שנגמר.

 

נגעתי לו בלחי.

הוא עצם עיניים –

כאילו בזה הרגע קיבל מחסה.

 

 

לחשתי,

“כמה זמן אתה נושא את זה לבד?”

 

“מאז שהעולם התחיל להתפרק,” הוא ענה.

 

הוא הסתכל בי רגע, שקט,

כאילו לא האמין שמישהי שואלת באמת.

 

“הם רצו לשרוד,” המשיך בלחישה, “אני רק רציתי שיראו אותי.”

הגשם טפטף בינינו כמו מסך דק.

האש עוד בערה אי שם –

והפנים שלו, רטובות וחמות, היו הדבר הכי אנושי שראיתי ימים.

 

“את לא מפחדת לגעת?” הוא שאל.

“גם כשנשאר רק אפר ודם?”

 

“לא,” עניתי.

כי בתוך כל ההרס, זה הדבר היחיד שלא שיקר.

כי אם לא נרגיש עכשיו – לא יישאר למה.

 

 

הצמדתי את המצח שלי לשלו.

בין הרס לשריפה,

בין קירות סדוקים לאור עמום,

נשבעתי לו בלב:

 

“אם העולם איבד את ההיגיון –

אני אהיה לך עוגן.

ואתה – תורשה סוף־סוף להיעלם לתוכי.”

 

לא עולם של חוקים.

לא זירה של משחקי תפקידים.

אלא בקשה שקטה לחזור הביתה. 

 

 

הוא כרך את ידיו סביב מותניי

כאילו הייתי האדמה היחידה שלא רעדה.

 

ואני – נגעתי בו

כאילו סוף־סוף הבנתי למה הגוף שלי שרד את כל זה.

 

 

ואולי זו הייתה התשובה כל הזמן.

לא כדי להילחם. לא כדי לברוח.

 

אלא כדי לפגוש מישהו שיכרע אל תוך האמת שלי —

ולגעת בו חזרה, בלי פחד.

בלי מסכה.

בלי עולם.

 

 

 

אמילי

 

ואז ברגע אחד,
הנשימה שלה נעתקת, הפה שלה נפער, גופה מתקמר אליי בפראות.

 

אני מרגישה את האצבעות שלה ננעצות עמוק בתוכי, מחפשות אחיזה בזמן שהגוף שלה פשוט מאבד שליטה.

 

גל של עונג מציף אותה, מרטיב אותי, מרטיב את המיטה תחתינו.

 

היא נאבקת לרגע, מנסה להחזיק את זה, ואז פשוט מתמסרת, נותנת לזה לקחת אותה עד הסוף.

אוחח כמה שהיא נעימה, מטפטפת, חמה, פועמת..

ממכרת.

 

היא אומרת את השם שלי, חצי גניחה, חצי לחישה, כאילו אני הדבר היחיד שהיא מסוגלת לחשוב עליו ברגע הזה.

שום דבר אחר לא קיים יותר – רק התחושה הזו, הרטיבות שלה, הכניעה שלה, הדרך שבה היא מתמסרת אליי לחלוטין.. וואו….

 

אני מניחה את ידי על הגב התחתון שלה, מקרבת אותה עוד קצת אליי.

מרגישה את הרעד שעדיין עובר בה, מרגיעה אותה . מאטה. מלטפת

גופה רפוי, מותש,

נשימותיה שקטות אבל כבדות.. היא מרפה..

משוחררת מכלוב המחשבות.

 

“ילדה טובה שלי”

אני לוחשת,

נושקת לשפתיה, טועמת ממנה בעדינות ורכות

היא מתקרבת,

נמשכת,

מתמסרת…

לצפות בה גומרת עליי.. לא נמאס..

לא יימאס. 

 

היא נרגעת לאט בזרועותיי, מתכרבלת לתוכי, מאפשרת לעצמה להיבלע בשקט המתוק שאחרי.

 

אני יודעת שהיא עדיין מרגישה את זה—איך גלים עדינים של עונג מהדהדים בתוך הגוף שלה, רכים אבל בלתי נמנעים, כמו אדוות שלא נגמרות. 

 

היא חשה את הדופק העמום שממשיך לפעום בין ירכיה,

את הכבדות המתוקה שעוטפת את השרירים שלה,

כמו אחרי סערה שהשאירה אותה רפויה, בטוחה,

מסופקת,

ומאוד שקטה. 

 

 

 

 

 

 

אין כמו הכוס הראשונה שמחליקה בגרון, מחממת מבפנים וממיסה כל מחסום.

 

אלכוהול הוא כמו כישוף – הוא מחדד את התחושות, מטשטש את הספקות ומאפשר לנו להיכנע לרגע.

השפתיים הופכות רכות יותר, הידיים משוטטות ללא רסן, והחום שמתפשט בגוף יוצר מרחב שבו כל עונג מרגיש עמוק יותר.

כשאני מחזיקה אותך קרוב, כשלשונך נצמדת לעור שלי ברעב גובר, כשכל מה שעצר אותך פעם מתפוגג עם כל לגימה – שם מתרחש הקסם.

הגוף אומר כן, השכל כבר לא מחפש סיבות. ויש בזה משהו ממכר. משהו שמוביל להתמסרות מוחלטת, לאובדן מושלם של תחושת הזמן.

 

 

 

רגע ו..

 

האם ניסית פעם מגע כשכל תא בגופך נפתח בעוצמות מטלטלות?

האם נתת לכימיה להשתלט, להביא אותך למקום שבו כל תחושה מתפשטת כמו גלים אינסופיים של עונג?

 

העור הופך לרגיש – כל ליטוף שולח זעזוע של עונג, כל נשיכה מתפרצת כמו חשמל.

אתה נהיה שבוי, מוקסם, נופל עמוק לתוך המקום שבו אין מחסומים ואין עכבות.

 

אני לוחשת לך באוזן, ואתה מרגיש כל אות, כל הברה, כאילו היא חרוטה על עורך.

אתה לא יודע כמה זמן עבר – האם זו דקה? שעה? נצח?

התנועה שלנו הופכת לאינסופית, מתמשכת, כאילו העולם כולו הוא רק גוף, חום ונשמה בלתי נגמרת.

 

 

 

 

אבל האמת?

 

גם בלי סמים, גם בלי אלכוהול –

הסקס הכי טוב הוא זה שבו התשוקה שורפת מבפנים.

 

 

זה לא עיוורון רגעי, לא חושים מעורפלים – זו אש אמיתית, גולמית, כזו שלא תלויה בשום דבר חיצוני.

זה המבט שמספיק כדי להצית את כל הגוף שלך,
זו המתח שבין מילים שלא נאמרות, לבין פקודה שמתמסרים לה ללא היסוס.

זו היד שמתקרבת לאט, כמעט נוגעת, כמעט משחררת – ואתה כבר לא יכול לנשום.

זו נגיעת אצבע יחידה שמשאירה אותך רועד, מתוח, מצפה…

 

 

זה המקום שבו שליטה והכנעה רוקדות יחד,
איפה שהראש שלך מתרוקן מכל מחשבה –
ואתה נשאר רק עם ההרגשה החדה, העוצמתית, שמחשמלת לך כל עצב בגוף.

 

שום חומר בעולם לא יכול להחליף את הכימיה הזו,
את המשחק של חום, כאב, חיכוך ותשוקה,

את הרגע שבו אתה מבין שאתה מוכן להרגיש הכל.

 

 

 

 

 

 

 

 

בתכלס..

 

אני אוהבת לראות אותך על הברכיים,

עם עיניים בוערות.

 

 

לא בגלל כימיה מלאכותית –

אלא כי משהו בתוכך מתעורר,

משתחרר,

 

נכבש.

 

 

אני אוהבת לשלוט על הדחפים שלך,

לשחק איתם,

 

להביא אותך לקצה ולגרום לך לרצות עוד.

 

 

כי בסוף, יותר מהכול,

אני יודעת שהסם הכי חזק הוא אני.

 

 

 

אז שתה עוד לגימה..

 

קח עוד נשימה..

 

תן לעצמך לאבד שליטה לרגע –

 

ותזכור מי גורמת לך להרגיש ככה.
 
 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

🍓

 

 

 

 

קר לי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מממ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רוצה שמש חמה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

או חתלתול חם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כנוע וצייתן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 במיטה שלי 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

🍓

ררר

 

 

 

 

 

 

 

 

אני נכנסת למקלחת, לא מבקשת רשות.

הקול שלי שקט, אבל חד כתער:

 

"עמוד זקוף".

 

 

 

המים זורמים, מטשטשים גבולות.

יד אחת שלי מחליקה על החזה שלך, היד השנייה אוחזת בעורפך בחוזקה.

אני נצמדת אליך, צמודה מספיק כדי לגרום לך להרגיש קטן, אבל לא קרוב מדי — עדיין לא הרווחת את זה.

"הבטחת לי שאתה מסוגל ליותר", אני לוחשת לתוך האוזן שלך,

השפתיים כמעט נוגעות בעורך הרטוב.

"ועכשיו, אני פה כדי לבדוק."

 

 

העיניים שלך מתחננות, אבל אני לא ממהרת.

אני מסובבת אותך עם נקישת אצבע, דורשת ציות מיידי.

"כשאני אומרת 'שלי', אני מתכוונת לכל דבר — הגוף, הרצון, המחשבות.

ואתה? אתה רק לומד איך זה מרגיש להיות בידיים שלי״.

 

 

החום של המים מתמזג עם החום שלך.

כל מגע שלי מדוד, כל לחישה חותכת. אני מתקרבת, נושפת מילות פקודה חמות על עורך

השתיקה שלך אומרת לי הכול. אתה נכנע, לא כי ביקשתי, אלא כי לא יכולת שלא.

 

 

אני משחררת אותך, אבל רק כדי להטות אותך בחדות אל קיר המקלחת.

אני לוחשת באוזניך-

״יש לך הזדמנות להרשים אותי, לא כדאי לך לאכזב אותי.

העונש הגדול ביותר שלך יהיה לאבד אותי.

אם תבחר לא לציית, אתה לא רק מפר את הכללים שלי –

אתה עלול לאבד את כל מה שבניתי איתך.

תכנע לעוצמה שלי, תבין שאין כאן מקום לספק.

אל תבלבל את הרכות שבי עם חולשה – כי כל מה שאני נותנת לך, מגיע מתוך כוח.״

 

״כן המלכה אמילי״

 

אני לא משאירה מקום לספק. כשאני בוחרת אותך, זה מוחלט.

 

 

 

אני מחליקה יד אחת במורד עמוד השדרה שלך, מייצרת רעד קטן שעובר בכל גופך.

"עמוד דום" אני אומרת, אבל כבר מרגישה איך אתה רועד, לא מתוך קור – מתוך ההבנה של מה עומד לבוא.

 

 

אני נצמדת אליך מאחור ולוחשת לך, "כל מה שאתה מרגיש עכשיו זאת אני".

 האנרגיה המינית מציפה את המקלחת

ידיי נעות בתנועות מדודות על גופך, בוחנות אותך.

אתה נאנח, אבל אני מצפה לשקט.

"אתה יודע שאסור לך להשמיע קול לפני שאני מרשה."

 

 

 

 "אל תזוז," אני פוקדת, ואני רואה איך המילים שלי מחלחלות לתוך הגוף שלך, שולחות זרמים של תשוקה ושל פחד קל.

אני תופסת אותך – 

הזין שלך נענה לי מיד, מתקשה ומתעבה בתוך כף היד שלי.

אני לא זקוקה לאישור; זה ברור לי מהתגובה שלך, מהכמיהה שקורנת ממך.

 

"אסור לך לגעת בעצמך," אני לוחשת, מתענגת על הרעד שעובר בגופך כשהשלטתי את חוקיי.

"רק כשאני אומרת". אתה מהנהן, עיניך מלאות תשוקה, כניעה, מנצנצות.

אבל אני דורשת יותר.

"אני רוצה לשמוע אותך" 

הקול שלך נשמע, חלש ורועד:

"כן, האלה אמילי."

 

 

 

כשאני חודרת אליך, זה איטי, מכוון.

אני מרגישה את הגוף שלך מגיב – מתכווץ, נפתח, משתחרר.

משתוקק.

כל תנועה שלי מייצרת גל של תשוקה שמעביר אותך למקום אחר.

אני שומעת את הנשימות שלך משתנות, ואתה מנסה לשמור על השליטה, אבל היא כבר לא שלך.

היא מעולם לא הייתה.

 

 

"זה מה שהיית צריך, נכון מתוק שלי?" אני לוחשת, מחזקת את האחיזה שלי.

"רק אותי. כאן. ממלאה אותך בדיוק איפה שרצית, אבל לא העזת לבקש".

 

 

 

אני מרגישה אותך נלחם בעצמך, מנסה להחזיק, אבל אני לא נותנת לך לברוח.

אני נעה עמוק יותר – אני נהנית לראות את הגוף שלך מתמסר, איך כל מה שהיית, כל מה שאתה, מתרכז בנקודה אחת:

בי.

 

 

אני ממשיכה, יודעת בדיוק איך אתה מרגיש, מתי אתה מרגיש, ועד כמה.

היד שלי נעה בתנועות מכוונות, מרגישה כל תגובה שלך.

אתה נאבק לא לזוז, לא להראות לי כמה זה מטלטל אותך, מרגש אותך, אבל אני רואה הכל.

אני יודעת שאתה על הקצה, מתוח כולך, רק מחכה להנחיות ממני.

 

 

אני נצמדת אליך.

אתה מרגיש את הגוף החם שלי בגב שלך

אני מזכירה-

"אתה לא תגמור עד שאני אגיד.

עד שאני ארשה.

ואם תעז להפר את הכלל הזה..."

 

 

אני עוצרת לרגע,

מרגישה איך הגוף שלך מגיב למילים שלי.

 

"אני אצטרך לחנך אותך שוב וזה לא יהיה קל."

 

 

כל מה שאתה מרגיש עכשיו זה אותי.

 רק הכוח שלי עליך. אתה שלי, וכל תנועה שלך רק מחזקת את זה.

 

 

אני עמוק בתוכך

בתנועות קבועות. עמוקות. חזקות. עדינות.

מחזיקה אותך, מלטפת אותך, עוטפת אותך, נותנת לך להרפות הכל.

מאפשרת לך להתמסר אליי. 

אתה בטוח. 

 

זה כלכך מרטיב אותי לראות אותך כנוע.

צמוד לקיר, קשה כמו אבן,

שייך לי ולכל גחמותיי.

 

 

התחושות שמציפות אותי כשאני נמצאת שם, במקלחת, איתך, הן משהו שאין לתאר במילים.

 

הגוף שלך נצמד לקיר הקר.

כל תנועה קטנה מעוררת אותי, ואני לא צריכה לחשוב הרבה.

אני מרגישה אותך, את כל ההתרגשות שלך, את התשוקה שמחפשת אותי בכל תנועה.

זה כל כך טוב. מלא בעוצמה.

 

 

בסופו של דבר, אתה שלי – כל פרט בך, כל התשוקה שאתה מרגיש, כל גניחה שמסמלת את הצורך שלך בי.

ואני – אני רק מחכה שתגיד, שתרצה, כשאני אגיד לך מתי זה הזמן, מתי תוכל לשחרר. אם בכלל. אם מגיע לך.
 

 

החום שבין גופנו, במקלחת, לא רק פיזי – הוא רוחני, הוא חדירה של כוח, תשוקה ושליטה.

כל תנועה שלך מתמזגת עם התנועות שלי, ואני מרגישה אותך,

כל פרט בך,

כל גניחה שמרגשת אותי עוד יותר.

כמה אני אוהבת שאתה גונח את השם שלי

 

 

 

אני לא מרשה לך להתבלבל – אני קובעת את הקצב,

אני מחליטה מתי תוכל לנשום ומתי תוכל להרגיש.

 

כל שלב מסעיר יותר מהקודם

כל חדירה מעמיקה את הגעגועים שלך אליי.

 

אני לא צריכה לומר הרבה –

הגוף שלך מגיב, והגעגועים שלך כל כך ברורים.

ונעימים

 

 

 

הסוד שלנו,

ההתמסרות שלך,

הכניעה שלך,

זה מה שמחבר בינינו.

תזכור,

 

אתה שלי.

 

 

 

 

🍓

 

 

אולי כדאי לך להקשיב יותר טוב בפעם הבאה

 

 

 

לפני שאשתף אתכם במכתב שכתבתי לנשלט העתידי שלי,

אני רוצה לספר לכם על תרגיל טיפולי בשם "המכתב".

 

זהו תרגיל שנועד לעזור לאדם להתמודד עם רגשות, שאלות ותשוקות על ידי כתיבת מכתב לדמות מסוימת, אמיתית או מדומיינת. לאחר הכתיבה, מקריאים את המכתב בקול, ומטפל או משתתף אחר מגיב בשמה של אותה דמות. השלב הבא הוא מענה תגובה נוסף, וכך נוצר דיאלוג שמאפשר חקירה עמוקה ועיבוד רגשי.

מה כל כך מיוחד בתרגיל הזה? הוא מאפשר לנו להתמודד עם שאלות מורכבות בלי הסחות דעת. הוא מעניק לנו הזדמנות להביע תחושות שלפעמים קשה לומר בקול, ולגלות תובנות מפתיעות דרך נקודת המבט של מישהו אחר, או לפחות כפי שאנחנו מדמיינים אותה. במקרים רבים, הוא פותח את הדלת להבנה מעמיקה יותר של הצרכים והשאיפות שלנו.

 

 

ועכשיו, המכתב.

 

 

 

הקשר בינינו נבנה על יסודות שהם הרבה מעבר לפשטות של ציות ושליטה. הוא נוגע במהות האמיתית של מי שאנחנו – אתה כנשלט שמבין את מקומו ומקבל אותו בלב שלם, ואני כמלכה שיודעת להוביל, לדרוש, ולקבוע את הגבולות.

כשאתה כורע בפניי, זו לא רק מחווה חיצונית. זו הבעת אמון מוחלטת, הצהרה ברורה שאתה מוכן לתת לי את כל כולך – את הגוף, את הרצון, ואת המחשבות שלך. כל כניעה שלך היא אישור לכוח שלי ולמקום שלי מעליך. אני דורשת הרבה, וזה לא מתוך גחמה או משחק – אלא מתוך הבנה עמוקה שזו הדרך היחידה שבה נוכל לבנות משהו אמיתי.

השליטה שלי אינה בחירה מקרית, היא דרך חיים. אני לא כאן כדי לשחק משחקי תפקידים ריקים מתוכן. אני כאן כי אני ראויה להיות כאן. ואני לא צריכה שתזכיר לי את זה – אני דורשת שתבין זאת בעצמך. אם יש לך ספק, אולי המקום הזה אינו בשבילך. אבל אם אתה מסוגל להסתכל לתוך עצמך ולהכיר בכוח ובכנות שלי, אתה תבין למה אני כאן ומה אני דורשת.

 

אני מובילה אותך לא מתוך צורך להוכיח משהו, אלא מתוך ידיעה ברורה של תפקידי. תפקיד שמחייב אותי לשמור עליך ולכוון אותך, אך גם לדרוש ממך את המיטב. אני לא מקבלת בינוניות. אני רוצה לראות אותך נלחם להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך, לא רק בשבילי – אלא בגלל שאתה מבין שזה מה שאתה חייב לעצמך.

 

שנינו נצעד במסע הזה אבל תזכור תמיד: אני זו שמכתיבה את הקצב. אני זו שמחזיקה את המושכות, ואני זו שמובילה. האחריות שלך היא להראות לי שאתה ראוי להיות תחתיי – כל יום מחדש. אני לא מספקת כוחות ללא הצדקה, ולא מעניקה מקום ללא הוכחה.

כשאני מסתכלת עליך, אני רואה גם את החולשות שלך, ואני לא מפחדת לנצל אותן כדי לחזק אותך. אני רואה את החוזקות שלך, ואני לא מאפשרת לך לשכוח אותן. האמת היא, שהמסע הזה לא נועד להיות קל – הוא נועד להיות אמיתי.

 

אני לא מסתפקת במועט, וגם אתה לא צריך. תן לי את הכנות שלך, את המסירות שלך, ואת ההבנה שאתה כאן כדי להיות כל מה שאתה יכול להיות –

ואני אראה לך את הדרך.

 

 

 

אמילי

🍓