זיכרונות העתיד

 

 

תותים

פוסט בהשראת הגיפים של eyall

 

 

 

🍓

 

 

 

היום היה יום טוב! 

שוקלת להאריך ציפורניים שוב 

 

 

 

 

 

 

מה ביקשתי

כנות, חברות, אמינות,

ראש מוחזק בין הרגליים שלי…..

זה המעט…….

זה הבסיס…………

 

 

 

 

 

 

If I could have a wish come true,
A dream that would come to pass,

I’d ask to spend a day with you,
And pray that it would last.

I’d run to you and hold you close,
We’d laugh and smile again.

We would talk about the old times,
And see how we’ve both been.

My wish may go ungranted,
But it always will be true.

I’d trade many of my tomorrows
For one yesterday with you.

 

 

 

יש ימים שאני כל כולי שאלה.

בלי סימן שאלה,

פשוט שאלה שמהלכת בעולם.

 

איך מחזיקים כל כך הרבה תנועה, עומק, כאב, אינטואיציה 

ועדיין מתפקדים?

מתלבשים, מחייכים, עונים להודעות?

 

להיות אישה בעולם הזה זה כמו לנשום מתחת למים ולגרום לזה להיראות קל.

 

גברים חושבים שלהחזיק מרחב זה לפקד.

אבל בעיניי, 

אנרגיה גברית אמיתית לא עושה רעש.

היא לא מנסה להוביל.

היא פשוט נוכחת.

 

היא עומדת.

שורשית.

 

מאפשרת לי להתפזר, להתכווץ ולהתרחב

בלי אשמה על האותנטיות שלי. 

מאפשרת לי להשתנות בלי להצטדק, להיות בדיוק מה שאני

בלי לשלם על זה מחיר.

 

מי שחושב שהוא צריך ״לכבוש״ אותי,

לא הבין כלום.

 

אני לא מחפשת מי שישתלט עליי או מי שיתרפס מולי.

אני מחפשת את זה שיכול להכיל אותי.

בלי להיבהל.

בלי לנסות לתקן.

ומן הסתם בלי לברוח.

 

מי שמפחד מהאש

 יישרף.

 

מי שלא

יכול לרקוד איתה.

 

 

 

ולפעמים, כשמישהו עומד מולי ולא נבהל,

אני נושמת עמוק,

ורק אז נזכרת 

שגם לי מותר לנוח.

 

 

 

 

זה קטע.

מאז שהפסקתי לעשות סקס משהו בי התחדד.

לא נהייתי פחות מינית.

נהייתי יותר

אבל אחרת.

 

 

וזה מוזר לומר כי שנים לא עצרתי.

באמת, שנים.

תמיד היה איזה זין שנבחר בקפידה ברקע.

מתייצב, זמין, טעון מספק.

ולא סתם מספק 

צורות מדהימות,

שולחות אותי לחלל,

מדויקות לגוף שלי כמו פסנתרן שמכיר כל תו.

 

 

אבלל..

עם כל ההיכרות העמוקה שלי עם גופי

הוא ביקש לעצור.

בלי אזהרה.

בלי קריסה.

פשוט סימן לי: די.

תעצרי רגע.

תרגישי מה קורה כשאת לא נוגעת, לא ננגעת, לא ממהרת.

לא טורפת.

 

 

 

שאלתי את עצמי,

מתי אי פעם ניסית לשהות בחלל הזה? 

 

 

 

 

 

 

ובכן,

אני לא אדבר כאן על הקשיים…

 

 

 

 

 

 

כן אגיד ש..

הכל נהיה רגיש יותר.

 

 

 

 

 

אני יכולה להתחרמן ממבט,

מהשתהות,

מנשימה.

מפאקינג דמות אנימה מצוירת.

 

 

לא צריך יותר מדי.

העור שלי קולט דברים שבקושי שמתי לב אליהם קודם.

ההסתכלות החוצה השתנתה.

 

 

 

 

 

היום אני קולטת איך אני מרגישה כשמישהו שם.

איך האנרגיה שלו נושבת סביבי.

אם הוא מדבר מהאגו או מהלב.

אם הוא שואל או פשוט לוקח.

מתבוננת.

 

 

 

 

 

 

חולמת בהקיץ

מפנטזת וצוללת לעולמי

והכל משתנה שם.

 

 

 

 

הקרייבינג שלי השתנה

פעם רציתי לפרוק.

היום אני רוצה להיבנות.

פעם מגע היה בשבילי הדרך להרגיש מחוברת.

היום חיבור קורה בלי מגע…

 

 

 

והוא הרבה יותר חזק.

 

 

הדברים הקטנים ו״המובנים מאיליו״

פתאום מרטיטים

מרגשים

סוחפים אותי…

 

 

 

 

 

 

 

ומה אני אגיד לכם..

יש הפתעות.🤤

 

 

 

 

 

 

לונג סטורי שורט,

לפני חודש פלוס מינוס, כמעט בלי כוונה,

התנשנשתי עם חבר מהעבר.

 

בחור מתוק, ספק נשלט ספק ונילי,

ספק דלוק לי על התחת

אבל עם לב ענק ודאגה אינטואיטיבית.

 

כבר כמה שנים שהוא מחפש את דרכו אליי.

פעם יצאנו לאיזה דייט, אבל מעולם לא שכבנו.

 

היה חייל שלי בצבא😂

 

 

 

 

 

 

היינו בטבע, קבוצה של חברים,

כולם שלו.

הכרתי חלק במסיבה שקדמה לאירוע הזה, והם נכנסו עמוק עמוק לליבי.

החברים החדשים שלי הזמינו אותי להצטרף,

ואני ברוח הרפתקנית זרמתי.

 

 

 

הוא דאג לי להכל בלי שביקשתי.

מים. אוכל. אוהל. בגד חם.

סילי מי.. נוסעת בלי ציוד, רק עם בגד ים.

הכל כי הסכמתי להזמנתו להגיע לשם.

 

 

 

 

 

 

 

הוא הסתכל עליי בלי לגעת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בלילה לילה,

אחרי ערב משונה ומיוחד מאוד,

אחרי מסע טריפי משותף ומופלא

שהאנרגיות של כולם התערבבו

בצורה שבחיים לא חוויתי (וחוויתי),

לא מינית, לא מוסברת,

אהבה, מוזיקה טובה, צחוקים

אמת

ומלא אנשים על מחצלת בקור קפוא מכורבלים ביחד, 

 

אנחנו צללנו למחילה משלנו.

 

 

 

קפוא בחוץ.

אין לי אוהל. 

אז מכורבלים.

 

דיבורים בלחישה. קצת נעימי בשיער.

 

גלים של טיולים וחזרה לארץ

(המבין יבין והטיפש ינחש)

 

 

 

דיבור עם העיניים

ונשיקות סוערות…

ששאבו אותי כמו ששכחתי שיכולות לעשות. 

 

וואו כמה תשוקה.

רטובה מטפטפת

רק מה שאני רוצה יקרה פה הלילה. 

 

לגעת, ללטף, להיות, לדבר, לנשק, להתחכך.

 

 

ובלי להוריד בגדים

הייתה לי אורגזמה עוצמתית

ששלחה אותי לקיבינימט🤣

 

 

והוא…

הייתי צריכה לשים לו יד על הפה

מרוב העונג שנזל לנו החוצה.

מרוב שנשאבנו עמוק לעולם של

זרמים גלים צורות וצבעים

כאילו רק שנינו פה לבד לבעולם.

 

לסתום לו את הפה לרגע

להחליש את הווליום של העונג 

שפרץ החוצה כמו שמש מסנוורת מהאוהל.

 

אני אוהבת שהגבר מאבד שליטה ואחיזה

כשאני משחקת איתי ואיתו.🤤

 

 

 

Anyway

זה היה משהו אחר.

וזה רק חיזק לי כמה אני כבר לא שם.

 

כמה אני כבר לא מחפשת לגעת,

אלא להיטען.

בדיוק מרגעים כאלו. שאנחנו לבד בעולם.

אין זמן יום ושעה.

 

 

דברים שלא היו מדליקים אותי קודם 

פתאום עושים לי את זה בטירוף.

מילה מסוימת, שתיקה נכונה,

גבר שיודע לא למהר.

שזה כשלעצמו כבר פורפליי.

 

הפסקתי לתת לכל אחד להיכנס.

ולא רק לגוף, לעולם שלי.

 

כי כשחודרים אליי

אנרגיה עוברת.

 

וזה לא סתם.

זה חשמל.

 

זה יכול לרפא 

אבל גם לרוקן.

 

 

 

וכל זה,

לא כי אני סגורה- להפך.

 

כי אני פתוחה מדי בשביל לפתוח את זה לכל אחד.

אני נוכחת, רגישה, מלאה.

לא צריכה שיגעו בי כדי להרגיש מינית.

 

 

והאנרגיה שלי

עוצמתית.

 

 

 

 

ואני מפנטזת.

ברעב איטי, לא מציף (אולי לפעמים), אבל נוכח.

אני מדמיינת מגע שלא ממהר,

שמבין שהוא מתקרב למקדש, לא למטרה.

 

עיניים שלא רק סורקות, אלא מעריצות.

 

 

אני רוצה שיגעו בי כאילו למדו אותי חודשים,

כאילו כל תנועה שלי היא שפה שהם סוףסוף התחילו להבין.

 

 

אני רוצה שייכנסו אליי מתוך סבלנות יוקדת,

לא מתוך דחף,

אלא מתוך תאווה מהסוג הגבוה ביותר.

 

 

 

וכשזה יקרה 

 

אני אדע.

 

 

 

 

 

 

 

והרעב שידע להתאפק

 

ישתחרר כמו נהר

ששמר סודות בזרם שלו.

 

לא עוד לילה.

אלא התְמָסְרוּת.

 

כזו שנבנתה בסבלנות ובתשוקה,

 

 

 

והולכת לשרוף כל מה שלא היה אמיתי.

 

 

 

 

 

אחח

מרגש

 

 

 

 

🍓

🐈‍⬛

 

אחרי סופ״ש בכינרת.

 

קאנטה פרטית ונדירה, בית קטן על החוף.

לפעמים איזה מטייל צעיר חתיך ומיוזע עובר אחרי מסלול ארוך.

 

והפטמות שלי, טעמו אור אחרי יותר מדי שנים בחושך.

 

בדקתי,

 מסתבר שזה באמת משפיע על מצב הרוח לטובה.

(ולא רק שלי.)

 

לילה טוב🍓

 

הכתיבה לא תמיד הייתה ברורה לי, אבל עם הזמן היא הפכה להיות הכלי הכי מדויק שלי. לא כי אני לא יודעת לדבר, אלא כי ברגעים שהלב שלי גולש החוצה מהר מדי, הכתיבה מאפשרת לי לשים לו גבול, בלי לחנוק אותו.

 

זו יכולת שפיתחתי עם השנים, בעיקר בצבא בתפקידים פיקודיים והרבה בהשראת אבא שלי, שידע תמיד לכתוב את דרכו אליי. (וגם מהצורך של ילדה רגישה שמרגישה חזק מדי והרגש הזה נשפך החוצה כשהיא מדברת.)

 

בכתיבה יש לי שליטה. אני יכולה להרגיש הכל, אבל גם לבחור מה ואיך אני מעבירה את זה הלאה. 

 

וכנראה שבגלל זה זה טירגר אותי, כי זה נוגע בי במקום מאוד עמוק. המקום שבו לא מאמינים לי כשאני מדברת אמת או את הרגשות שלי.

אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.

 

אני כותבת כי זאת הדרך הכי נקייה שלי לתקשר, להבין, להיות ברורה. וכשאני בוחרת לדבר עם מישהו- זה אף פעם לא על אוטומט.

 

זה כי היה שם משהו, אפילו הכי קטן, שגרם לי לעצור. לחשוב. לנסח. ומי שקצת מכיר אותי כאן, יודע שכשאני משקיעה- אני משקיעה. 

 

*ואז בפעם הראשונה מגיעה התגובה, שאני פייק. שאני פייק!*
כאילו האופציה היחידה זה או רובוט או מניפולטורית. וזה גם מעליב, וגם קצת מצחיק.

 

כי כשיש בי את האנרגיות, אני עוצרת את כל מה שאני עושה כדי להכניס משהו מהלב, ומשהו בי עוד מאמין שיש סיכוי שמישהו בצד השני באמת יקלוט.

אבל לא. הוא עסוק בלפקפק. בלשפוט. בלהטיל ספק. כל כך התרגלו לזיופים, שכשמגיעה אמת, לא יודעים מה לעשות איתה.

 

יא אללה שלי, זה מצחיק כמה שזה מצליח לערער אותי. כי זה נוגע באיזה מקום ישן כזה, שמתבלבל כשמשהו בי שהוא כל כך אמיתי- מתקבל כאילו הוא המצאה.

זה לוחץ לי בדיוק על המקומות שפעם ניסיתי להשתיק- הרגש, הרגישות, העומק, האמת הזו שאני כבר לא מתנצלת עליה.

 

 

אז זה פוסט פריקה, כי זה מתסכל להרגיש שכל מילה שנכתבת מהבטן מתורגמת לאיזה ״מהלך״.

זה לא. לא מהלך, לא תרגיל, לא צ׳אט גיפיטי ולא ניסיון להרשים. זאת אני. ואם זה קשה להאמין שדבר כזה קיים- אולי הבעיה היא לא בי. 

 

ובנימה אופטימית זו,

זה מזכיר לי משפט שאחותי היקרה אומרת לי ברגעים שאני מרגישה ככה;

״אדם לא צריך לצעוק את האמת שלו״.

והיא צודקת.

אבל יש בי חלק קטן, עקשן ופצוע, שעדיין לא בטוח שיקשיבו לו אם הוא לא ירים את הקול. החלק שעדיין בודק אם מותר לו להגיד דברים בשקט, ועדיין להישמע.

 

נו שוין. יש עוד דרך

ואני צעירה בריאה ויפה

לילה קסום לכולם 🍓