הקיבוצניקינקית

שנים לבד, בקור.
בתוך גורל שחור.
גרמו לך לעזוב
בלי להביט אחור.

הגעת היישר אליו,
אישה עם לב זהב,
נתת לו את עצמך,
סמכת שלא ייכאב.

ראשך צמא, כחול,
הסכמת לו להכול,
קפצת, צללת עמוק,
לתוך זה הנחשול.

אף אור קטן אדום
האיר לך לתהום,
אך את לא התעוררת,
שבויה לך בחלום.

עת עורך הלבן
נחבט וסומן,
בורוד וסגול,
את היית על ענן.

אך ראית עתידך
הורוד מתהפך -
יש עוד אלף כמוך,
בהיכון, במקומך.

מפלצת ירוקה
בין רגע נדלקה
ולא עזר דבר
כי את כבר באת סדוקה.

כבר לא כל כך זקופה,
אישה בתוך סופה,
כל כך הרבה צבעים,
אך מרגישה שקופה.