הקיבוצניקינקית

איזה מזל
שבמקום לחשוב ולחשוב ולחשוב
אני יכולה פשוט לכתוב,
להקיא במילים את הכול
(כבר אמרו - לנייר יש יכולת לסבול)
ואז
נהיה לי מעט שקט בראש,
מצליחה להוציא, בלי לחשוש,
את כל התחושות והכאב,
את ההוא שהלך וההוא שעוזב
וזה
עוזר ומקל על סחיבת המשא
ואני מתרוממת ושוב, מנסה.
מנערת מעליי את כל מה שהיה
ועומדת זקופה בנקודת ההתחלה
והפעם
כל מה שלמדתי בא איתי, בתוכי,
הטוב, הרע, המיותר וההכרחי.
כולם עוזרים לי להגדיר ולדייק
אל מי לבי דופק, זועק, משתוקק.
אך
רגע לפני שממשיכה בצעדה
מסתכלת לאחור ומוקירה תודה,
ולמרות שיודעת שהכול נכון ולטובה
מהעין זולגת עוד דמעה אחרונה, רטובה.