משהו בי אמר לי
קול פנימי כזה
ששכנע אותי לצאת מאיזור הנוחות שלי ולשלוח לו הודעה מיוזמתי, אחרי שקראתי כמה פוסטים מאוד מעניינים בבלוג שלו. כאלה שדמיינתי שנכתבים עליי.
וכבר בשיחה הראשונה הבנתי את זה, שאני צריכה שהוא ישלוט בי. הבנתי שאני רוצה להתמסר ולהתמכר ולהעריץ ולכרוע לרגליו בעיניים עצומות. והרגשתי כמה שהוא טוב לי. כמה שהוא גורם לי להרגיש שאני מממשת יעוד, נותנת את עצמי בשבילו ורק בשבילו, ומקבלת רק מעצם הנתינה הזו. מזה שהוא גאה בי, ולוקח חסות.
ומי היה מאמין שהוא יבין את זה גם, כמה שאני צריכה את זה. לשרת אותו, ולהרגיש אותו עוטף אותי פיזית ורגשית.
והוא יודע, כנראה יותר ממה שאני יודעת, שאני צריכה אותו שידאג לי. גם לצרכים של הזונה שבי וגם לשל הילדה שבי.
ולראשונה מזה הרבה זמן בחיי, אני מרגישה שלמה.
מתברר שיש דבר כזה אינטואיציה זנותית
ועכשיו בוער בי הצורך הזה, להיות הזונה הפרטית שלו.
