A Demi's Diary

בא לי חיבוק מאחור.

כזה שהידיים שלו עוטפות ומתעטפות כמו נחש על טרף חדש.

יד אחת חוצה באלכסון מהמותן לאגן ומצמידה קרוב, הכי קרוב שאפשר,

בעוד שהיד השנייה חוצה בין גבעות החזה, מהדקת וגורמת לי באופן כמעט אינסטינקטיבי לקשת את הגב ולהניח את הראש על כתפך.

ולנשום עמוק. להרגיש איך סוף סוף אני יכולה להכניס את כל האוויר בחדר לריאות, להתרפק ולהתנתק במגע שלך.

שיתוק של טרף בידי הצייד,

כזה שמוחק את המחשבות המתישות

ומשאיר באוזניים רק את צליל דפיקות הלב המתגברות

והנשימות שמסתנכרנות

לאט לאט..

כזה.. כזה בא לי.

לפעמים אני מגיעה למסקנה שהשילוב הזה של סוויץ' ודמי זה הקוקטייל הכי גרוע שיכולתי לקבל. כמו פיצול אישיות שבו כל אישיות מנסה לרמוס את האחרות כדי להשיג את הזמן שלה תחת הזרקור. ככה שוב ושוב התחרות ממשיכה עד שאני כבר לא יודעת מה אני באמת רוצה, או בכלל צריכה..

אני רוצה לנצל אותך, להשתמש בך ובחולשות שלך כדי להגשים את כל התשוקות שהצטברו במגירה בלי לחשוב על השלכות או תגובות או פחדים.

אני רוצה להיכנע לך ולהפסיק לחשוב, קח ממני את החלומות ותגשים אותם בשבילי.. כי נמאס לי מכל הרעש ואני רוצה פיסה של שקט. הרי אתה כבר יודע בדיוק מה אני צריכה כדי להתנתק מהעולם.

אני רוצה לטפל בך, לחבק, ללטף ולתמוך cause that's what I do best, אחרי שנים של ניסיון. אני רוצה להיות המקום הבטוח שלך בו אתה יכול להיות אתה ולשחרר מכל הרעש מסביב. להיות השלווה שלך בים סוער. שתיכנע רק לי ולא לאף אחת אחרת.

אני רוצה שתילחם בי וברצון שלי לברוח כשהכל נהיה אמיתי מידי והצלקות הישנות, שחשבתי שמזמן התאחו, צפות חזרה לשטח. תשכנע אותי שיהיה בסדר, שהעבר לא יחזור, כי אני לא יכולה להתמודד עם עוד סדק ולו הקטן ביותר.

אני רוצה לקחת ולתת, שתיקח ממני ותיתן חזרה. 

אני רוצה לזרום בכל תא בגוף שלך אבל שלא תהיה אף שארית שלך אצלי.

כל כך הרבה סתירות.. יש רצון אחד אמיתי או שאני פשוט רוצה את הכל?

ובין כל הרצונות, מה אני בכלל צריכה?

אני לא זוכרת מתי הסקרנות והמשיכה לרעיון הקשירות והחבלים התחילו, אבל מה שבטוח זה שהמוח משחק עם הרעיון והדמיון כבר שנים.

הדמיון הפך לחצי מציאות כשהלכתי למופע שיבארי הראשון שלי ממש לאחרונה. 2 זוגות, 2 הופעות, והן לא יכלו להיות יותר שונות זו מזו.

הראשונה הרגישה כמו ניסיון לשחרר את הנקשרת מכל מחשבות והוויות העולם, מעין ניתוק מהכל;

בעוד השנייה הרגישה יותר כמו הוספת דלק למדורה, כף אחרי כף, edging מתמשך שלפעמים גרם לי לחשוב כאלו אנחנו חודרים לפרטיות של הזוג, או שאולי דווקא הקהל משמש כמצית.

מיליון מחשבות התחילו לרוץ...

זה לא כואב לה? אבל הרגל שלה כבר כחולה

היא נהנית מהכאב? או מעצם זה שהיא מצליחה לספוג אותו?

זה חייב לכאוב? הרי אין לי אפילו מחצית מהגמישות שלהן, ואפילו הישיבה הרצופה במשך שעה, בחלל צפוף בלי מקום להתמתח, גרמה לי לכאב בלתי נסבל בפציעות הישנות שאני עוד סוחבת מהצבא..

השלב הזה שהן מרחפות באוויר, משחרר או מפחיד? או גם וגם? אני רוצה גם להרגיש את הריחוף הזה אבל פוחדת לשבור את מוט הבמבוק, הרי אני לא רזה כמוהן

איזה אמון יש להן בקושרים שלהם.. הרי מדובר בהופעה חופשית, ללא אימון או תכנון מוקדם, הן פוחדות? מתרגשות? הן באמת סומכות באופן מלא ומשחררות לחלוטין?

מה שהכי רציתי בזמן ההופעות זה את היכולת לקרוא מחשבות, לשמוע בדיוק מה עובר בראש של הנקשרות והקושרים. ניסיתי להבין משפת הגוף והתקשורת האילמת ביניהם אבל כמה שניחשתי לא יכולתי להגיע למסקנה ברורה, והשאלות נותרו פתוחות..

גם בשיח הקצר שעלה עם החבר שהביא אותי להופעה והנקשרת שלו נראה כאלו הפלגתי רחוק במחשבות ובמשמעות של מה שראיתי. כשדיברנו על המופע השני הם ישר ענו שברור שהמטרה של הקושר הייתה לחרמן את הנקשרת כמה שיותר. אבל בעיניי, על אף המיניות שנטפה מההופעה שלהם, משהו בדינמיקה ביניהם נראתה כל כך הרבה יותר עמוקה ומורכבת, כך שהיא לא יכולה להסתפק פשוט ב"חרמנות".

אולי ה-overthinking עבד שעות נוספות ובאמת עשה פיל מעכבר. באופן אירוני זה בדיוק הצד שבי שהייתי רוצה לכבות עם החבלים. לא לחשוב על כלום, להתנתק, לסמוך לחלוטין על מישהו אחר, לא להיות זו שצריכה לקבל החלטות ולקחת אחריות על הכל לשם שינוי.

אבל זה כל כך קשה לכבות את הראש שאני כבר מאמינה שזה תמיד ישאר בגדר אשליה, ושגם השיבארי ימשיך להיות עוד חלום במגירה..

את המושג demisexual הכרתי רק לפני כמה שנים. לא זוכרת אפילו איך.. אולי מהטיול בארה"ב ששם רשימת המושגים רק מתארכת ואולי מאיזה סרטון שידע לטרגט בדיוק אותי. הרגשתי סוף סוף מובנת ולא לבד, אבל התחושה פגה מהר כשראיתי שכל מי שמסביבי מרים גבה לניסיון שלי אפילו להסביר מה זה אומר.

אז אולי פה אנסה להסביר מה זה אומר, לפחות בשבילי?

הרעיון היבש הוא שעבור demisexual משיכה מינית יכולה להגיע רק לאחר ביסוס חיבור. עכשיו לכו תסבירו מה זה חיבור..

באחת הפעמים שהסברתי את זה למישהו באפליקציה שרק ניסה לדהור קדימה, הוא אמר: מה הבעיה ניפגש ויהיה קליק אז יש חיבור.

אבל זו לא באמת כוונת המשוררת. כשהוא אומר קליק הוא מתכוון למשיכה (מינית), אבל הוא לא מבין שלמשיכה שלי לוקח זמן לבוא ויש הרבה שלבים שמחכים בדרך..

זה לא עניין של טייפ מסוים או מראה שעונה על רשימת מכולת מדומיינת. אלא חיבור שבא משיחה ללא תסריט, מהיכרות עמוקה, אמון שנבנה, צחוק מפתיע, ממש כמו חוט שנרקם אט אט ומקשר ביני לבינך.

אין לזה קצב מוגדר מראש, אני רק יכולה להגיד שזה לא מיידי. זה יכול להיות מספר שבועות, אולי חודשים, אולי יותר ואולי פחות.

בגלל זה, זה כל כך קשה לחיות בעולם שדורש שהכל יהיה מיידי. שמגע יכול להיות גם ללא שנייה היכרות. אז מי יבין עוף מוזר כמוני שמנסה להסביר לחבורה של אנשים, כל אחד ממדינה ותרבות שונה, למה כשאחת מהבנות בחבורה משתכרת ומתחילה לנשק את כל החברות, אני מסיטה את הפנים ובורחת?

זה לא כי אני סטרייטית ואת אישה, אני יודעת שזה בצחוק וחסר משמעות, אבל אני פשוט לא יכולה, גם לא כבדיחה.

ואז במועדון (ונילי ורגיל) כל אחת שמה לה גבר כמטרה ואני בורחת הצידה עם התפוסות כדי לא להיות בודדה.

"איך את לא מסוגלת לסטוץ? מה הבעיה? אולי את א-מינית?"

האירוניה הכי גדולה היא ש-demi באמת נחשב על הסקלה של א-מיניות. ואז באה הסתירה הכי גדולה, כי כשאני במערכת יחסים המיניות היא חלק בלתי נפרד בשבילי, סקס זה לא מטלה זה המימוש של החיבור המהפנט שנוצר. אני רוצה את זה בכל רגע פנוי ולא מסתפקת בפעם ביום. ואפילו כשאני לא במערכת יחסים אני כמהה לזה, למגע, לחום העוטף, לפורקן ולחקר ההנאה שלי ושל בן זוגי.

אבל בעולם הזה, להיות דמי זה כמו להיות מיובשת בנווה מדבר כשאני אלרגית למים.