אני לומדת לנשום עמוק. מסרקת את השיער שלי צמוד צמוד בכל בוקר. אני יושבת מול השמש בלי לפחד. בלילות אני בוכה הרבה. אין בי צער. יש בי תשישות. קמטים מסביב לעיניים.
נסעתי מכאן למקום אחר. זה היה הסיכוי האחרון שלי. לחיות זה קודם כל ללמוד לנשום. ללמוד לבכות. אחר כך אני מתקלחת ומסתרקת. אחר כך אני יושבת מול השמש. לאט לאט, אני עדיין צריכה זמן. קשה לי.
אומרת תודה בכל יום ליקרים שלי שעוזרים לי. אין בי צער. יש בי הרבה דמעות. הנשימות שלי בלילה כבדות.
אומרת סליחה לכל אלה שהמחשבות שלי פגעו בהם. רק בעצמי רציתי לפגוע. רק את עצמי חשבתי שאני מאבדת, ובדרך איבדו אותי אחרים, ופגעתי באחרים. היום אני מבינה את זה. עליהם אני בוכה, לא עלי.
אני יודעת שתמיד אהיה גם מה שהייתי. לעולם לא אחלים באמת. אבל אני שקטה ועייפה עכשיו. אני כל כך עייפה. רק תנו לי לחיות. לא להרוג את המפלצות, רק להחליש קצת את הצעקות.
זמן הווה. ויותר מהכל אני לומדת לנשום. אין בי צער, אבל אולי בכל זאת יש בי את היכולת להרגיש.
לפני 17 שנים. 15 בספטמבר 2007 בשעה 14:38
