חולה בראש

אני לומדת לנשום עמוק. מסרקת את השיער שלי צמוד צמוד בכל בוקר. אני יושבת מול השמש בלי לפחד. בלילות אני בוכה הרבה. אין בי צער. יש בי תשישות. קמטים מסביב לעיניים.

נסעתי מכאן למקום אחר. זה היה הסיכוי האחרון שלי. לחיות זה קודם כל ללמוד לנשום. ללמוד לבכות. אחר כך אני מתקלחת ומסתרקת. אחר כך אני יושבת מול השמש. לאט לאט, אני עדיין צריכה זמן. קשה לי.

אומרת תודה בכל יום ליקרים שלי שעוזרים לי. אין בי צער. יש בי הרבה דמעות. הנשימות שלי בלילה כבדות.

אומרת סליחה לכל אלה שהמחשבות שלי פגעו בהם. רק בעצמי רציתי לפגוע. רק את עצמי חשבתי שאני מאבדת, ובדרך איבדו אותי אחרים, ופגעתי באחרים. היום אני מבינה את זה. עליהם אני בוכה, לא עלי.

אני יודעת שתמיד אהיה גם מה שהייתי. לעולם לא אחלים באמת. אבל אני שקטה ועייפה עכשיו. אני כל כך עייפה. רק תנו לי לחיות. לא להרוג את המפלצות, רק להחליש קצת את הצעקות.

זמן הווה. ויותר מהכל אני לומדת לנשום. אין בי צער, אבל אולי בכל זאת יש בי את היכולת להרגיש.

אל תציעו להיות חברים שלי. אני לא מחפשת חברים.
אל תגידו שאתם יכולים לתת לי להרגיש את מה שאני מחפשת. אתם לא יודעים מה אני מחפשת להרגיש.
אל תנסו לקרוא בין השורות, אם אתם לא יודעים לקרוא את השורות.
אני חולה, אבל אתם לא התרופה.
אני לא מחפשת קשר. זאת האמת הפשוטה. במקום לשתף אותי בפרשנות שלכם עליה, פשוט תקבלו אותה. היא פשוטה.

הרבה זמן לא ישבתי ככה. סתם בבית קפה. יש המון אנשים מסביב וזה קשה לי. אני מסתירה את העיניים מאחורי משקפי שמש, ועדיין הן מתרוצצות וכואבות. אני מזיעה. אני נושמת בכבדות. אני מעשנת בכבדות. אני רובצת על הכיסא. משתפכת עליו. משתפלת עליו. אני רוצה לברוח ומזיעה.
אני לוקחת את המלון הכי יקר שיש. החדר נקי, ענק ושקט. אני מתפשטת ונמרחת על המיטה. אני מזיעה. מריחה את התחתונים שהורדתי. החור שלי פולט נוזלים רק מתוך פיזיולוגיית ההרגל שלו. אני משפשפת אותו חזק עד שהוא אדום ושורף. אני צובטת וזה לא עוזר. אני כבר לא מסוגלת.
מכניסה את השומנים לתוך הבגדים המסריחים והולכת. לוקחת חדר במלון הכי מסריח שיש. מלון ישן ומתקלף. מלון של זונות. "לבד?" הוא שואל בכניסה. "רק לישון" אני עונה לו. "רק לישון".

"נמאס כבר לשמוע את הרחמים העצמיים שלך ואת הביקורת שלך כל הזמן. למה שלא תקחי את עצמך מפה ותלכי לאישפוז במחלקה סגורה ותחפשי את עצמך שמה. אני לא יודע אם את מספרת בבלוג שלך את האמת או סתם ממציאה דברים בשביל צומת לב או משהו אחר אבל בכל מקרה את מפגרת עם הפרעה קשה והאתר הזה הוא בשביל אנשים נורמילם שמחפשים קשר ולא להגעיל אחד את השני.
ואם את כל כך שמנה ואוהבת להזיע ולהסריח למה שלא תעשי קצת כושר זה גם יעזור לך להרזות וגם תסריחי כמו שאת אוהבת. ואם את כל כך רוצה מכות לכי תיסעי לג'נין ותעמדי באמצע הרחוב ותחכי שיהרגו אותך.
וגם הציורים שלך דוחים אם את כבר רוצה לדעת."


בבקשה אל תגיבו.

רכה.

אני קמה מוקדם בבוקר. אני יוצאת לקור. אני שותה מים. אני הולכת להסתובב בחוץ, מוצאת מקום להשתין. כשהבית ריק יש לי את המחשבות שלי. את הזכרונות שלי. יש לי את אוסף הסרחונות שלי בארון, ומחברות מלאות בכתב יד צפוף. יש לי את המחשב שלי והציורים. אני מתעייפת ונופלת. אני אוכלת כמו פרה וישנה כמו חזירה. אני מטיילת כשהשמש שוקעת. אני חופרת בעצמי. אני רודפת אחרי החושך עד שהוא מגיע. אני אוכלת וישנה. אני מתעוררת ומזיעה. אני אוכלת וישנה. מתעוררת ומזיעה. אוכלת וישנה.

אני עומדת מולה. היא עומדת מולי. היא מפסיקה לאכול ומסתכלת עלי. מסביב אין אף אחד. רק עשב ועצים. מתחיל להחשיך. מאחוריה עומדות עוד כמה פרות. אני מתרכזת בה. הלב שלי פועם. אני עושה צעד אליה. היא מסתכלת עלי במבט חודר. אני רועדת. אני יורדת על ארבע. אני משתינה במכנסיים. הזבובים עפים מסביבי. אני מתאמצת לנתק את המבט ממנה. להפסיק להיזהר. הלב שלי פועם. זה קשה. לאט לאט אני מורידה את הראש. שלולית החרא שלה, או של מישהי אחרת, מבריקה מול הפנים שלי.

פעם עוד היינו הולכים. עכשיו כולם במשפחה מפחדים ממני. הנה המשוגעת. כולם עם הלחישות שלהם. כולם עם בשמים יותר מסריחים מהחור שלי. אמרתי להורים שלי שילכו אם הם רוצים. שלא ישארו בבית רק בגללי. אבל אולי גם הם שונאים את זה.
אחר כך ניסע לביקתה שלהם באיטליה לכמה ימים. "לשנות אווירה".

אני מתכופפת להשתין ליד מיכל האשפה. בשקט של הלילה אפשר לשמוע את השתן כובש את החול. ואז הראש שלי נדפק חזק על הפלדה של מיכל האשפה. צליל של צלצול עמום, ואחריו היא צועקת. "הנה את, זונה!". אני מסתכלת למעלה. היא נותנת לי מכה בראש ומפילה אותי. התחתונים שלי מופשלים, והרגליים נרטבות מהשתן. היא בועטת לי בבטן. אני מתקפלת. אנשים עומדים מסביב ומסתכלים. הם מתלחשים. היא צועקת "יא מזדיינת!". היא לוקחת קרש ומורידה אותו על הראש שלי. היא מקללת ומרביצה. כולם מסביב מסתכלים, מתלחשים, צוחקים. היא מורידה לי את הקרש על החור. הכאב פועם בכל הגוף שלי. היא דורכת על הצוואר שלי, ומחזיקה אותו עם הרגל צמוד לחול. היא ממשיכה להרביץ עם הקרש על כל הגוף שלי. היא ממשיכה לצעוק ולהגיד שאני זונה מזדיינת ומסריחה.
היא נותנת לי עוד בעיטה בבטן. היא צועקת "שלא תעיזי עוד פעם להזדיין עם בעלי!". היא הולכת. גם האנשים מסביב מסתובבים והולכים. אני לא יודעת מי זה בעלה. לא הזדיינתי עם אף אחד כבר יותר משנה.

ארבעה אנשים פה שאלו אותי מה שלומי. אני לא יודעת לענות. תמיד שואלים "מה שלומך" בשביל הנימוס. זה כמו להגיד שלום. אף אחד לא מצפה להתעכב על זה.
אי אפשר להגיד במילה אחת מה שלומי. מה שלומי באמת? אני לא מתה. זה מספיק? כואב לי. זה טוב או רע? אני צריכה את הכאב. כדי להרגיש שאני לא מתה. אני אוהבת את הרעל בגוף שלי. את הריח האמיתי של החיים. הריח של הריקבון. אני מפוצצת בזפת של סיגריות ואלכוהול. אני מלאה סימנים כחולים ואדומים. אני עייפה הרבה. אני רעבה הרבה. אני אוכלת כמו פרה, וישנה כמו חזירה.
אז מה שלומי?
אם זה רע אז זה טוב. אם זה טוב צריך לחפש איפה יותר רע.

כואב לי הגוף. יוצאים לי ממנו נוזלים. אין לי מילים יותר. יש לי גועל ענקי שסותם אותי.
אני לא מצפה שיבינו אותי כאן. ציפיתי בהתחלה. חשבתי שזה מקום שמכיל יותר הבנה. לא מקום של אנשים כמוני. אבל מקום שיש בו כנות והבנה, כתכונה. כבר מזמן המקום הזה הוא הרגל. אני כבר לא מצפה. אני יודעת שהייתי מטומטמת. בכל מקום אני לא טובה. גם כאן.
אנשים מסתירים את הרוע שלהם בגלל אינטרסים אחרים. אני יודעת את זה. אני מבקשת סליחה על זה שאני לא מקבלת את זה. אולי יש גם כאלה שרוצים אותי אחרת. אולי אני פוגעת בהם כשאני כאן.
אני מבקשת סליחה מכל מי שחשב שקל לשנות אותי, והתאכזב.
אני מבקשת סליחה ממי שמרגיש שפגעתי בו בכנות שלי. התגובות שלי לפעמים לא מרוסנות.
אני מבקשת רק שתדעו שאני כזאת. שאני כנה. שזאת לא פוזה ולא דיכאון. אני לא מבקשת שתבינו. אני מבקשת רק שתדעו. אני חולה. אני דפוקה. ואני לא אומרת את זה כדי שיגידו לי שאני בסדר. וגם לא אומרת את זה כדי שיגידו לי שזה נכון, רק כי זה כאילו עושה אותי מרוצה. אף אחד לא חייב להגיד לי כלום. אני לא מחפשת את זה.
אני אומרת את זה כדי שתדעו. תדעו שאני כנה, וחיפשתי רק את הכנות כאן.