כואב לי הגוף. יוצאים לי ממנו נוזלים. אין לי מילים יותר. יש לי גועל ענקי שסותם אותי.
אני לא מצפה שיבינו אותי כאן. ציפיתי בהתחלה. חשבתי שזה מקום שמכיל יותר הבנה. לא מקום של אנשים כמוני. אבל מקום שיש בו כנות והבנה, כתכונה. כבר מזמן המקום הזה הוא הרגל. אני כבר לא מצפה. אני יודעת שהייתי מטומטמת. בכל מקום אני לא טובה. גם כאן.
אנשים מסתירים את הרוע שלהם בגלל אינטרסים אחרים. אני יודעת את זה. אני מבקשת סליחה על זה שאני לא מקבלת את זה. אולי יש גם כאלה שרוצים אותי אחרת. אולי אני פוגעת בהם כשאני כאן.
אני מבקשת סליחה מכל מי שחשב שקל לשנות אותי, והתאכזב.
אני מבקשת סליחה ממי שמרגיש שפגעתי בו בכנות שלי. התגובות שלי לפעמים לא מרוסנות.
אני מבקשת רק שתדעו שאני כזאת. שאני כנה. שזאת לא פוזה ולא דיכאון. אני לא מבקשת שתבינו. אני מבקשת רק שתדעו. אני חולה. אני דפוקה. ואני לא אומרת את זה כדי שיגידו לי שאני בסדר. וגם לא אומרת את זה כדי שיגידו לי שזה נכון, רק כי זה כאילו עושה אותי מרוצה. אף אחד לא חייב להגיד לי כלום. אני לא מחפשת את זה.
אני אומרת את זה כדי שתדעו. תדעו שאני כנה, וחיפשתי רק את הכנות כאן.
לפני 17 שנים. 21 במרץ 2007 בשעה 14:13
