חולה בראש

זה לא מסובך. יש לך דימוי עצמי נמוך. יש לך טראומה מהילדות. אולי מישהו אנס אותך. אולי מישהו דפק לך מכות כשהיית ילדה. אולי את סתם מחפשת תשומת לב. ילדה עשירה ומסכנה שמנסה להיות מיוחדת. יש כאן תיק עם כל מיני נוסחאות. רק תבחרי איפה את רוצה להיות. זה לא מסובך. זה כל כך ברור. את לא באמת מרגישה ככה. את לא באמת חושבת ככה. זה בסדר להרגיש ככה. גם לנו יש פנטזיות קיצוניות. את לא באמת חולת נפש. את לא באמת הולכת לישון בתוך השתן והחרא והקיא והבוץ. אולי פשוט תמותי. את רוצה תשומת לב. כאן את צריכה להיות קיצונית בשביל זה. אולי יש לך דימוי עצמי נמוך. אולי את קצת מלאה וחושבת שאת פרה. אולי את מרגישה אשמה שבאת מבית עשיר אז את רוצה שידפקו לך מכות עם צינור ברזל. עכשיו הכל ברור. למה לא סיפרת קודם? תספרי על עצמך. אל תספרי על הפנטזיות שלך. תני לנו להזדיין בשקט. אל תדברי על רוע. אין פה רוע. הכל מאהבה. הכל בהסכמה. הכל שפוי. בואי נראה איפה הגבולות שלך. יש כאן יחסים בין אנשים. הגבולות נקבעים יחד. בלי ביזאר קשה. בלי דם. הכל מאהבה. אל תפריעי. אל תטנפי כאן. את לא באמת כזאת. את לא באמת מרגישה ככה. אנחנו מבינים מה את מרגישה. זה בסדר. את נורמלית. את רק רוצה תשומת לב. או מרגישה אשמה. או סוחבת טראומה מהילדות. או עם דימוי עצמי נמוך. כי את קצת מלאה. זה הכל.

אל תפסיקי לכתוב. תמשיכי. תכתבי על עצמך. תכתבי את עצמך. אל תכתבי פנטזיות. תכתבי פנטזיות של השפלה. כמו פעם. תכתבי על דברים אמיתיים. אל תכתבי את מה שעובר לך בראש. תראי לנו עוד. מה שאת כותבת לא היה. לכי לטיפול. זה יעזור לך. זה לא מסובך. יש לך דימוי עצמי נמוך. אנחנו מכירים את זה. אנסו אותך כשהיית ילדה. הרביצו לך. את מרגישה אשמה. את משועממת. את קצת מלאה. זה לא יכול להיות. יש ספר שמזכיר משהו דומה לשלך. פרויד מדבר על משהו דומה. זה לא מסובך. לכי לטיפול.

תעשי משהו טוב בכל יום. תחייכי והכל יעבור. את תראי שתרגישי יותר טוב. תספרי על עצמך. אל תפסיקי. תמשכי את עצמך למעלה. את תראי שתרגישי יותר טוב בכל יום.

אין רוע. זה הכל בראש שלך. זה הכל משחק. הכל מסכות. אנחנו לא אנשים רעים. אנחנו אנשים שאוהבים. אבל רק מוסיפים תבלין לאהבה. זה הכל משחק. אין שום רוע. את לא באמת כזאת. זה באמת לא מסובך. את רק רוצה תשומת לב.

בנמל הישן של יפו יושבת דייגת אחת בלילה. העור הקשה בקצות האצבעות שלה סדוק ושחור. היא מסננת את הבוץ בדלי כדי להוציא תולעים לפיתיון. יש לה סיגריה שתלויה כל הזמן מהפה שלה. היא לא מוציאה אותה לרגע. האפר נופל, לפעמים לתוך הדלי. היא יושבת על כיסא קטן. הרגליים הענקיות שלה מפושקות. הבגדים שלה בלויים ושחוקים. הבטן שלה מתחת לחולצה נשפכת בין הרגליים שלה. הציצים הענקיים שלה לא מעניינים אותה. הם סתם מטרד שתלוי על הבטן שלה, ומפריע לה לראות את הבוץ והתולעים.

הידיים שלה עובדות מהר. במיומנות. אני יושבת ומסתכלת עליה. היא לא מסתכלת עלי. העיניים שלי מתחננות להיות שם בבוץ עם התולעים. להיות זאת שהידיים הקשות של הדייגת מועכות. אני רוצה להרגיש בבית, ואין לי שם בית. הבית שלי רחוק משם והוא מוגן, מסודר, שקט מדי. נוח מדי. השקט שלו לוחץ לי על הראש. האוויר בין הקירות לגוף שלי מועך אותי. אני בורחת לנמל של יפו. עם הריח האמיתי של החיים. הריח של התולעים והדגים המעוכים על הרציף. הריח של השתן החריף במדרכות. הריח של הזיעה של הדייגת.

אני יושבת לידה ומורידה את החולצה. מרחוק האורות של העיר מהבהבים בשקט. אני כבר למדתי שאנשים רוצים לזיין. לא איכפת לי שיזיינו אותי. אני אתן להם את מה שהם רוצים, והם יתנו לי את מה שאני צריכה. את האמת של הזיעה שלהם.

הקול שלה צרוד כשהיא אומרת לי "מה את עושה?". אני לא יודעת איך לענות. מה אני עושה? מורידה את החולצה. בשבילה. בשביל העטינים המעוותים שלי. האוויר של הים קר ואני מזיעה בבית השחי. הגוף שלי מצופה בזיעה מיובשת דביקה.

אני לוקחת קצת בוץ תולעים בידיים ומורחת על העטינים שלי. היא צועקת "מה את עושה???". היא מועכת את העטינים שלי כשהיא אוספת את הבוץ חזרה, וזורקת אותו לדלי. היא אומרת "מטומטמת!". הסיגריה שלה נופלת מהפה לתוך הדלי. היא שולה אותה משם וזורקת הצידה. היא צועקת "עופי מפה, מטומטמת!". אני קפואה במקום. היא צועקת שוב "עופי, אמרתי לך!". אני מרוחה לידה. היא קמה ותופסת את היד שלי. היא גוררת אותי מהיד ומהשיער הצידה. אני נמרחת על המדרכה כמו בוץ. היא לוקחת אותי לפינה, ובועטת בי. היא צועקת "עופי מפה, אמרתי לך! מטומטמת!". אני מסתכלת עליה, אבל היא לא רואה. היא תופסת קרש עם מסמרים חלודים שמונח שם ומורידה לי אותו על הגב. היא צועקת "עופי!". היא ממשיכה להוריד עלי את הקרש. אני מורידה את המכנסיים. היא צועקת "מה את עושה???". היא מורידה לי את הקרש על התחת ועל החור. היא מורידה לי אותו על הראש. הראש שלי מתנגש בבטון של המדרכה. החור שלי נוזל, ואני לא יודעת ממה. היא זורקת את הקרש, וחוזרת לפינה שלה עם הדלי. אני רוצה לזחול אליה ולא מצליחה. אני רוצה להתחנן אליה שלא תעזוב אותי. לא יוצא לי קול. רק נשיפות מסריחות. אבל היא הולכת לתולעים שלה, ועוזבת אותי מרוחה בין הדגים הנרקבים.

הפעם הראשונה שהייתי אצל פסיכולוג היתה בגיל 16. אני כבר לא זוכרת למה. ההורים שלי בטח הרגישו אשמים, למרות שאף פעם לא האשמתי אותם. אני מרחמת עליהם. אני ילדה שהם איבדו.
בהתחלה אני זוכרת שהאמנתי שזה יעזור לי. הייתי מספרת הכל, והייתי רואה איך הוא לא מבין כלום. הייתי צריכה לספר כל דבר כמה פעמים. הוא היה מחזיק את הלחי שלו עם כף היד. בין האצבעות שלו היה תקוע עט. הוא כמעט לא כתב. היה לו מבט מזיע בעיניים. מבט שגלש גם לגבות. זה לא שהוא הזיע. המבט שלו היה מזיע. מתאמץ. לא הבנתי אז מה המבט הזה. רק אחרי שנים הצלחתי להבין.

הוא שאל שאלות, ואני עניתי על הכל. לא יכולתי להסתכל עליו. כל הזמן רצתי עם העיניים למדפי הספרים שלו. לרגליים השרוטות של הרהיטים. לאבק בפינות של החדר. בפגישות הבאות כבר התחלתי להרגיש לא שייכת. הרגשתי כאילו זרקו אותי לשם. כאילו זאת עוד שעה שצריכים לעבור במשך היום. כמו בבית הספר. והייתי תלמידה טובה תמיד. זאת אומרת הציונים היו טובים. לא הייתי מאלו שמדברות בשיעור. כל דבר שהיה לי להגיד נראה לי בנאלי. ברור מאליו. כשאומרים את מה שמובן מאליו זאת הרגשה טיפשית. השארתי את ההרגשה הטיפשית לאלה שרצו שיחשבו שהם חכמים.

ההורים שלי לא האשימו אותי. אבל הרגשתי מה הם חושבים. כאילו אני לא מספיק רוצה. אני לא מספיק משתפת פעולה, כי אני לא רוצה להבריא. הם אף פעם לא אמרו לי את זה. זה גם לא היה נכון. בגיל ההוא מאוד רציתי להבריא. רציתי לאהוב את הדברים שכל הבנות אהבו. זה נראה לי כמו דברים שטותיים, אבל רציתי להצליח לאהוב את הדברים השטותיים. אמרתי את זה לפסיכולוג. הוא שאל מה זה גורם לי להרגיש. לא אמרתי לו את האמת. האמת היתה שהרגשתי באותו רגע שהוא לא יודע כלום.

אמרתי להורים שלי שאולי כדאי להחליף את הפסיכולוג. הם אמרו שהוא הכי טוב שיש. הכסף הוא אף פעם לא הבעיה. לא חבל לי על הכסף. חבל לי על הזמן. היה לי חבל כי באמת רציתי להבריא. רציתי מישהו שידע להסביר לי. חשבתי שאני לא יודעת. אבל ידעתי הכל. ולא בגלל שהוא גרם לי להבין. ידעתי הכל עוד לפני שהייתי אצלו. יכולתי להגיד לו בפגישה הראשונה את מה שהוא רק התחיל לנחש אחר כך. הוא אמר את זה בזהירות. כאילו הוא נזהר מכל משפט חד משמעי שהוא אומר. רציתי לצעוק לו "כן, זה נכון. למה אתה מפחד להגיד את זה?". רציתי שהוא ימשיך כבר הלאה. שהוא יגיע לדברים שאני לא יודעת. רציתי לעזור לו. באמת רציתי לעזור לו. אבל הוא היה פחדן.

שנים אחר כך הבנתי שזה לא שהוא לא מוצלח. זה תמיד ככה. פסיכולוגים לא יכולים לעזור לי. אני לא אומרת שהם לא יכולים לעזור לאנשים. אם מישהו לא מבין את עצמו אולי זה טוב. אם יש למישהו מקרה פשוט שהם יכולים להסביר אז זה טוב. הם עוזרים לאנשים להבין. אבל אני הבנתי עוד לפניהם. תמיד אני באה ומספרת להם את הכל. והמבט הזה המזיע בגבות. המבט הזה הוא הראש שרץ בין אלפי עמודים של ספרים. מחפש אותך שם, כאילו את איזו הגדרה במילון. המבט הזה לא מקשיב. לא לומד. מפחד ללמוד משהו חדש. הזיעה של המבט הזה היא הזיעה של הדיפדוף. של הנסיון לפשט. לזקק. לזרוק ניחוש ולראות את התגובה. למצוא את הדבר האחד הזה שממנו אפשר להמשיך. ואין דבר אחד כזה. זה לא דבר אחד. אני ידעתי את זה. והבנתי שאי אפשר להמשיך.

הכל אפשר להסביר. גם את ההרגשה הזאת שלי. גם את זה אפשר לזקק ולפשט. וזאת תהיה התחמקות. התחמקות מהאמת. והאמת היא שיש להם פחד מהתמודדות עם מקרים שלא מתוארים בספר. עם מקרים שאין להם הסבר פשטני. לא תמיד ההסבר הזה פשוט, אבל תמיד הוא פשטני. גם התיאוריות הכי מורכבות הן בסוף נוסחאות. וזה אינסופי. אני אגיד את זה, והם יגידו שאני זאת שמתחמקת מהמסקנות שלהם. ואני אגיד שאת המסקנות שלהם ידעתי כבר קודם. והם יגידו שאני לא מתמודדת. בשביל זה באתי אליהם. והם נתקעו שם. לא ידעו להמשיך.

בפעם הראשונה שהתאשפזתי זה היה אחרי הצבא. הייתי מותשת מהנסיון המתמשך להציג פנים שהם לא אני. להיות נורמלית כשאני לא. הייתי מותשת גם פיזית. הראש שלי כאב ולחץ. את החיים האמיתיים שלי המשכתי בסוד. אף אחד לא ידע. לא היה טעם לספר, כי אף אחד לא יכול להבין. יכולים להבין עד עומק מסוים, שעברתי מזמן. רציתי לברוח. רציתי לשנות אווירה. לשנות את החיים. זה היה תמים. עדיין רציתי להבריא. לחשוב שאפשר להבריא כשאת מוקפת חולים זה תמים. לחשוב שאפשר להרגיש שייכת כי את מוקפת חולים זה תמים באותה מידה. הייתי תמימה. לא ידעתי מה אני רוצה. כל ההצגה הזאת התישה אותי.

אני זוכרת את הדמעות בעיניים של אמא שלי. אני זוכרת את אבא שלי מחבק אותה. נכנסתי לחדר שלי שם והסתכלתי על הקירות. אחר כך דיברתי שם המון. עם הרופאים הכי טובים שיש. תמיד הם הכי טובים שיש. אבל כבר ציפיתי ליותר. והם לא ידעו.

בשנה שעברה שוב התאשפזתי. אחר כך לקחו לי את המחשב ואת המצלמה. הסכמתי שיקחו לי. המילים הן חסרות משמעות בשבילי. גם התמונות. זאת הקפאה של רגע. זה לנסות לשים הרגשות בתוך אותיות. אם הייתי יכולה לקרוע את עצמי לחתיכות ולזרוק שיראו, הייתי עושה את זה. אבל יש משהו סופי בלכתוב מילים. יש משהו אינסופי בתוכי. המילים לא אומרות כלום. לפני שהתאשפזתי היתה לי מטפלת, פסיכולוגית, שאמרה לי לכתוב את המילים מזוקקות. כתבתי. אבל הרגשתי שאין הבדל. גם כשיש תחביר המילים מזוקקות. המילים עוצרות ומגבילות. "סירחון" הוא לא באמת סירחון. הנסיון המתמיד, האינסופי, למצוא מילים שיביעו הוא תמים. הוא כמו התמימות של האישפוז והטיפול. הנסיון לשים את האצבע כשאין איפה, וכשהאמת היא שגם אין אצבע. זה לא באמת הנסיון להצביע, זה הנסיון לגדל את האצבע הזאת שתוכל להצביע.

אני חיה בעולם שלי, ואין שם מקום לאף אחד. אין אף אחד שיכול אפילו להבין. אני כבר לא מדברת על לקבל. למדתי להבחין בין להבין לבין להציץ. להסתכל עלי כמו בקרקס. כמו בגן חיות. כמו כאן. אבל אף אחד לא יכנס לעולם שלי. אף אחד לא יכול. בסוף זה אני והסירחונות שלי והבוץ. זה השתן והחרא. זאת הזיעה והריקבון. זה הדם. זה הרוע המזוקק. הרוע שמעבר למסכות של החיים. זה ההבדל בין "פרה מסריחה" לפרה מסריחה. זה ההבדל בין זיון לבעיטה בראש. זאת הכנות עצמה.

אני אוהבת לישון מתחת למיטה. צפוף שם. יש שם קיר קטן שקילפתי. יש ריצפה קרה וקשה. יש אבק ושערות. אני לוקחת לשם דברים מאוסף הסרחונות שיש לי בארון. אני אוהבת להשתעל ולהרקב שם.
אבל היום אני אשן בחוץ. בפינה בעיר שמצאתי. בין הבטון והקירות ההרוסים. עם האשפה והריח החריף של השתן. עם הבוץ האמיתי.
כשאקום הראש שלי יכאב פחות.

אני הולכת בלילה, חושבת על הבוץ שאני רוצה לישון בו. אני עוצרת בבית הנטוש להשתין. יד חזקה דוחפת אותי ומפילה אותי לתוך השתן. היא צועקת "מה את משתינה לי פה?". אני מנסה לראות אותה, אבל אני רואה רק גוף גדול וחזק בחושך. ועוד גוף אחד. שתיהן בועטות לי בראש. אני אוכלת את הבוץ והליכלוך. החור שלי ממשיך להוציא שתן. אחת מהן מחזיקה אותי והשניה בועטת לי בבטן. אני לא רואה כלום. רק מרגישה מכה של מוט ברזל על התחת שלי ועל הגב שלי. היא דוחפת אותו לחור שלי. השניה מחזיקה אותי ומושכת לי בשיער. אני זוחלת על הבוץ. אני מפרפרת עם הרגליים. הן צוחקות כשאני צולעת בתוך הבוץ. אני מרגישה את הרגליים שלי מוחזקות פתוחות. אני מרגישה סיגריה שורפת את החור שלי. אחר כך שוב את המוט נדחף לשם. שתיהן צוחקות. זאת שהחזיקה אותי עוזבת אותי. אני לא יכולה לברוח. המוט נוחת לי על הפנים. הצחוק שלהן הופך מעומעם. אני מריחה את הדם ונופלת עם הפנים אל הבוץ.

אני בוכה, כי את הבעיטה הבאה בעטינים אני כבר לא מרגישה בכלל.

היא מתכופפת ומחזיקה מולי עוגיה עם שוקולד. היא אומרת לי לבוא. אני זוחלת אליה. כשאני מגיעה היא קמה, ומתכופפת שוב בקצה השני של החדר. אני מסתובבת ומשיכה לזחול אליה. היא מזיזה את העוגיה מול הפנים שלי. היא אומרת "בואי תאכלי". כשאני מגיעה היא קמה. היא בועטת לי חזק בבטן. אני נשכבת על הריצפה. היא מושכת אותי בשיער למעלה עד שאני שוב על ארבע. היא בועטת לי שוב בבטן וצוחקת. אני נופלת. נוזל לי שתן על הרגליים.

היא צוחקת והולכת לקצה החדר. היא שוב מחזיקה את העוגיה ואומרת לי "נו, בואי. בואי תאכלי". אני זוחלת על ארבע אבל נופלת. אני זוחלת על השתן. היא אומרת "בואי יותר מהר". אני מנסה לזחול מהר. היא צוחקת. כשאני מגיעה קרוב אליה היא נעמדת ונותנת לי בעיטה בראש. אני עפה אחורה. היא בועטת לי עם העקב שלה בתחת. היא צוחקת. אני שוב שוכבת בתוך השלולית. היא מתכופפת שוב וקוראת לי עם העוגיה. אני זוחלת אליה, ושוב היא בועטת לי בראש. אני מרגישה סחרחורת, הבטן שלי כואבת ומתכווצת בלי שליטה. העטינים שלי מנגבים את השלולית על הריצפה. היא עומדת מולי וצוחקת. היא בועטת לי בעטינים ובבטן.

היא מושכת אותי מהשיער למעלה. אני על הברכיים. היא צוחקת ואומרת "טוב, קחי". היא שמה לי את העוגיה בפה. היא מסתכלת עלי ואז נותנת לי בעיטה בפנים עם הסוליה של הנעל. אני עפה אחורה. העוגיה עפה לי מהפה ונשברת. אני זוחלת לאסוף את הפירורים מתוך השתן, בזמן שהיא ממשיכה לבעוט לי בעטינים ובתחת ולצחוק.

אמרו לי שאני משעממת. שאני חוזרת על עצמי. אמרו לי שמה שאני כותבת פה לא מספיק קיצוני. רוצים עוד. ואז משתעממים. עוברים הלאה. ורק אני חופרת בזה. חופרת בתוכי. הכי חזק שאני יכולה. לגרד עוד. אני רוצה לאבד את הקול מרוב צרחות, ואז שבאמת יתחילו להכאיב לי. זה יקרה. אני יודעת. כשאני עם עצמי זה קורה. כאן השפה שלי דלה מדי. אני יודעת. תנו לי הזדמנות. אני אקרע את עצמי גם לפניכם. אני מבקשת סליחה שאיכזבתי אתכם. זה לא שאני לא רוצה, אני רק לא מצליחה לכתוב את זה. אל תרחמו עלי. תגידו לי כשאני לא מספיק טובה. תצעקו עלי. תכאיבו לי, שאלמד.

אני יושבת בפאב של הקיבוץ. כולם מסביב שותים, צוחקים ונהנים. גם אני מבקשת לשתות. כל הזמן יש לי הרגשה שכולם מסתכלים עלי. אני יושבת לבד. אני רואה מישהי בקצה הבר מסתכלת עלי. אני מנסה לחייך אליה. היא מעקמת את הפנים, לוקחת את המשקה שלה והולכת.

פתאום נכנסת לפאב אישה מבוגרת, נראית לא שייכת למקום. השיער שלה אסוף אבל עדיין פרוע. היא לבושה בבגדי עבודה פשוטים. היא שמנה, נראית חזקה. כולם מסתכלים עליה ומשתתקים. גם המוסיקה נפסקת. היא מסתכלת על כולם כאילו היא מחפשת משהו. פתאום היא מסתכלת עלי, היא מתחילה ללכת אלי מהר. אני רוצה לברוח, וקופאת במקום. כולם מסתכלים עלי, אני מסתכלת עליהם בחזרה, ואז אני מרגישה את היד שלה מושכת לי בשיער חזק.

היא דופקת לי את הראש על הבר וצועקת "מה את עושה פה, בהמה???". היא זורקת אותי על הריצפה ובועטת לי בתחת. היא צועקת "יאללה יאללה!!", ואני מתחילה לזחול החוצה. היא מתכופפת ותופסת את החולצה שלי. היא מושכת אותה למעלה, אבל לא מורידה אותה ממני. היא מושכת את הצווארון חזק כאילו הוא קולר. אני זוחלת אחריה. היא הולכת מהר, ואני כל הזמן נופלת ונשרטת מהאבנים. היא צועקת "בואי כבר!".

אנחנו מגיעים לרפת. היא זורקת אותי על האדמה בין הפרות. היא בועטת לי בתחת חזק. הראש שלי נופל לתוך שלולית מים. היא סוגרת את שער הברזל והולכת. הפרות האחרות מרחרחות אותי ומתרחקות. אני מנסה לקום אבל כל הגוף שלי כואב. אני שוכבת בחושך על הבוץ המסריח.

אני מתעוררת מהצעקות של האיכרה. בחוץ עוד חושך ואני רועדת מקור. היא פותחת את השער ודוחפת את הפרות. היא ניגשת אלי ובועטת לי בתחת. היא צועקת "זוזי, שמנה!". אני מנסה לקום והיא שוב מושכת אותי מהחולצה ובועטת לי בתחת.

האיכרה מחברת את הפרות למכונת חליבה. הפרות גועות ואוכלות בינתיים. היא ניגשת אלי, מתכופפת ומתחילה לחלוב לי את העטינים. היא צובטת ולוחצת חזק. לא יוצא לי כלום. היא יורקת עלי ומנסה שוב. הידיים שלה חזקות. היא סוחטת את העטינים שלי חזק. היא קמה בעצבים ובועטת לי בתחת. היא מושכת לי בחולצה ואני זוחלת אחריה. היא צועקת "עכשיו אני אהרוג אותך. זהו!". היא גוררת אותי ואני משתינה על עצמי. היא עוצרת ומסתכלת. היא מעקמת את האף. היא צועקת "מה זה? את משתינה פה? אסור להשתין פה, מסריחה!". הפרות האחרות מסתכלות עלי. אני מרגישה מכה חזקה בתחת. האיכרה עומדת ומרביצה לי עם מקל עבה. היא מניפה את היד שלה באוויר, וכל הגוף שלה רועד כשהמקל פוגע לי חזק בתחת וברגליים. אני צועקת. היא מחזיקה את החולצה שלי ואת השיער שלי. היא ממשיכה להרביץ חזק ולצעוק "בהמה מסריחה, את לא טובה לכלום!". אני רוצה להיות טובה בשבילה. אני זוחלת ומנסה לשים את הראש שלי בין הרגליים שלה. אני מלקקת את הרגליים שלה. מנסה להגיע למפשעה שלה. היא מושכת אותי משם, וצועקת "מה את עושה???". היא זורקת אותי אל הבוץ ומשיכה להרביץ לי עם המקל בכל הגוף. אני סוחטת את העטינים שלי מולה חזק, אבל כלום לא יוצא. היא מורידה מכות חזקות עם המקל על העטינים שלי ועל הבטן שלי. היא זורקת את המקל לידי ובועטת בראש שלי.

כשהיא הולכת להחזיר את הפרות לרפת אני שוכבת בבוץ ומרחרחת את החום של היד שלה, שנשאר על המקל.

החיוכים והחיבוקים רוצים לרמות. כשאת נופלת לחיקם, הכל נעים כזה, משומן. הכוח שלהם הוא ליצור את האשליה של הביטחון, של הפתיחות והשיתוף. הם רק מחכים לרגע. ואז כשאת נופלת למלכודת, כשאת חושבת שהפתיחות היא אמיתית, גם את נפתחת. מהחיוכים יוצאות הצעקות. מהחיבוקים יוצאים הצחוקים. ואת אומרת לעצמך, איך את לא לומדת? איך החום הנעים שוב רימה אותך באשליה?

מותר לאדם לרצות. זה בסדר שאדם רוצה דברים. אדם מעצב את המציאות שלו מתוך המחשבה שלו. ומתוך המחשבה שלו באה המציאות של אחרים. הלחץ בראש שלי עושה אותו קשה. עוד רגע הוא נשבר ומתרסק על הריצפה. למדתי לצעוק בשקט, כדי שלא יהיה לא נעים מסביב. הריחות משכרים.
הייתי במקומות נקיים מדי. הייתי במקומות לבנים מדי. מוארים מדי. הכל היה מסודר. הכל ברור לאנשים הלבנים. גם כשלקחו לי את המחשב לא הפסקתי לחשוב. גם כשלקחו לי את המצלמה לא הפסקתי לראות. גם כשאני עוצמת עיניים הן מתרוצצות בלי הפסקה. להתקלח זה לבחור בפתרון הקל. הליכלוך לא עוזב. אני מזיעה אותו החוצה.
מותר לאדם לרצות. מה רע בזה? מותר לאדם גם להיות חולה. בואו תראו אותי. בואו תפתחו אותי. סתם שיהיה לכם טוב. כמו בגן חיות.