חולה בראש

הפעם הראשונה שהייתי אצל פסיכולוג היתה בגיל 16. אני כבר לא זוכרת למה. ההורים שלי בטח הרגישו אשמים, למרות שאף פעם לא האשמתי אותם. אני מרחמת עליהם. אני ילדה שהם איבדו.
בהתחלה אני זוכרת שהאמנתי שזה יעזור לי. הייתי מספרת הכל, והייתי רואה איך הוא לא מבין כלום. הייתי צריכה לספר כל דבר כמה פעמים. הוא היה מחזיק את הלחי שלו עם כף היד. בין האצבעות שלו היה תקוע עט. הוא כמעט לא כתב. היה לו מבט מזיע בעיניים. מבט שגלש גם לגבות. זה לא שהוא הזיע. המבט שלו היה מזיע. מתאמץ. לא הבנתי אז מה המבט הזה. רק אחרי שנים הצלחתי להבין.

הוא שאל שאלות, ואני עניתי על הכל. לא יכולתי להסתכל עליו. כל הזמן רצתי עם העיניים למדפי הספרים שלו. לרגליים השרוטות של הרהיטים. לאבק בפינות של החדר. בפגישות הבאות כבר התחלתי להרגיש לא שייכת. הרגשתי כאילו זרקו אותי לשם. כאילו זאת עוד שעה שצריכים לעבור במשך היום. כמו בבית הספר. והייתי תלמידה טובה תמיד. זאת אומרת הציונים היו טובים. לא הייתי מאלו שמדברות בשיעור. כל דבר שהיה לי להגיד נראה לי בנאלי. ברור מאליו. כשאומרים את מה שמובן מאליו זאת הרגשה טיפשית. השארתי את ההרגשה הטיפשית לאלה שרצו שיחשבו שהם חכמים.

ההורים שלי לא האשימו אותי. אבל הרגשתי מה הם חושבים. כאילו אני לא מספיק רוצה. אני לא מספיק משתפת פעולה, כי אני לא רוצה להבריא. הם אף פעם לא אמרו לי את זה. זה גם לא היה נכון. בגיל ההוא מאוד רציתי להבריא. רציתי לאהוב את הדברים שכל הבנות אהבו. זה נראה לי כמו דברים שטותיים, אבל רציתי להצליח לאהוב את הדברים השטותיים. אמרתי את זה לפסיכולוג. הוא שאל מה זה גורם לי להרגיש. לא אמרתי לו את האמת. האמת היתה שהרגשתי באותו רגע שהוא לא יודע כלום.

אמרתי להורים שלי שאולי כדאי להחליף את הפסיכולוג. הם אמרו שהוא הכי טוב שיש. הכסף הוא אף פעם לא הבעיה. לא חבל לי על הכסף. חבל לי על הזמן. היה לי חבל כי באמת רציתי להבריא. רציתי מישהו שידע להסביר לי. חשבתי שאני לא יודעת. אבל ידעתי הכל. ולא בגלל שהוא גרם לי להבין. ידעתי הכל עוד לפני שהייתי אצלו. יכולתי להגיד לו בפגישה הראשונה את מה שהוא רק התחיל לנחש אחר כך. הוא אמר את זה בזהירות. כאילו הוא נזהר מכל משפט חד משמעי שהוא אומר. רציתי לצעוק לו "כן, זה נכון. למה אתה מפחד להגיד את זה?". רציתי שהוא ימשיך כבר הלאה. שהוא יגיע לדברים שאני לא יודעת. רציתי לעזור לו. באמת רציתי לעזור לו. אבל הוא היה פחדן.

שנים אחר כך הבנתי שזה לא שהוא לא מוצלח. זה תמיד ככה. פסיכולוגים לא יכולים לעזור לי. אני לא אומרת שהם לא יכולים לעזור לאנשים. אם מישהו לא מבין את עצמו אולי זה טוב. אם יש למישהו מקרה פשוט שהם יכולים להסביר אז זה טוב. הם עוזרים לאנשים להבין. אבל אני הבנתי עוד לפניהם. תמיד אני באה ומספרת להם את הכל. והמבט הזה המזיע בגבות. המבט הזה הוא הראש שרץ בין אלפי עמודים של ספרים. מחפש אותך שם, כאילו את איזו הגדרה במילון. המבט הזה לא מקשיב. לא לומד. מפחד ללמוד משהו חדש. הזיעה של המבט הזה היא הזיעה של הדיפדוף. של הנסיון לפשט. לזקק. לזרוק ניחוש ולראות את התגובה. למצוא את הדבר האחד הזה שממנו אפשר להמשיך. ואין דבר אחד כזה. זה לא דבר אחד. אני ידעתי את זה. והבנתי שאי אפשר להמשיך.

הכל אפשר להסביר. גם את ההרגשה הזאת שלי. גם את זה אפשר לזקק ולפשט. וזאת תהיה התחמקות. התחמקות מהאמת. והאמת היא שיש להם פחד מהתמודדות עם מקרים שלא מתוארים בספר. עם מקרים שאין להם הסבר פשטני. לא תמיד ההסבר הזה פשוט, אבל תמיד הוא פשטני. גם התיאוריות הכי מורכבות הן בסוף נוסחאות. וזה אינסופי. אני אגיד את זה, והם יגידו שאני זאת שמתחמקת מהמסקנות שלהם. ואני אגיד שאת המסקנות שלהם ידעתי כבר קודם. והם יגידו שאני לא מתמודדת. בשביל זה באתי אליהם. והם נתקעו שם. לא ידעו להמשיך.

בפעם הראשונה שהתאשפזתי זה היה אחרי הצבא. הייתי מותשת מהנסיון המתמשך להציג פנים שהם לא אני. להיות נורמלית כשאני לא. הייתי מותשת גם פיזית. הראש שלי כאב ולחץ. את החיים האמיתיים שלי המשכתי בסוד. אף אחד לא ידע. לא היה טעם לספר, כי אף אחד לא יכול להבין. יכולים להבין עד עומק מסוים, שעברתי מזמן. רציתי לברוח. רציתי לשנות אווירה. לשנות את החיים. זה היה תמים. עדיין רציתי להבריא. לחשוב שאפשר להבריא כשאת מוקפת חולים זה תמים. לחשוב שאפשר להרגיש שייכת כי את מוקפת חולים זה תמים באותה מידה. הייתי תמימה. לא ידעתי מה אני רוצה. כל ההצגה הזאת התישה אותי.

אני זוכרת את הדמעות בעיניים של אמא שלי. אני זוכרת את אבא שלי מחבק אותה. נכנסתי לחדר שלי שם והסתכלתי על הקירות. אחר כך דיברתי שם המון. עם הרופאים הכי טובים שיש. תמיד הם הכי טובים שיש. אבל כבר ציפיתי ליותר. והם לא ידעו.

בשנה שעברה שוב התאשפזתי. אחר כך לקחו לי את המחשב ואת המצלמה. הסכמתי שיקחו לי. המילים הן חסרות משמעות בשבילי. גם התמונות. זאת הקפאה של רגע. זה לנסות לשים הרגשות בתוך אותיות. אם הייתי יכולה לקרוע את עצמי לחתיכות ולזרוק שיראו, הייתי עושה את זה. אבל יש משהו סופי בלכתוב מילים. יש משהו אינסופי בתוכי. המילים לא אומרות כלום. לפני שהתאשפזתי היתה לי מטפלת, פסיכולוגית, שאמרה לי לכתוב את המילים מזוקקות. כתבתי. אבל הרגשתי שאין הבדל. גם כשיש תחביר המילים מזוקקות. המילים עוצרות ומגבילות. "סירחון" הוא לא באמת סירחון. הנסיון המתמיד, האינסופי, למצוא מילים שיביעו הוא תמים. הוא כמו התמימות של האישפוז והטיפול. הנסיון לשים את האצבע כשאין איפה, וכשהאמת היא שגם אין אצבע. זה לא באמת הנסיון להצביע, זה הנסיון לגדל את האצבע הזאת שתוכל להצביע.

אני חיה בעולם שלי, ואין שם מקום לאף אחד. אין אף אחד שיכול אפילו להבין. אני כבר לא מדברת על לקבל. למדתי להבחין בין להבין לבין להציץ. להסתכל עלי כמו בקרקס. כמו בגן חיות. כמו כאן. אבל אף אחד לא יכנס לעולם שלי. אף אחד לא יכול. בסוף זה אני והסירחונות שלי והבוץ. זה השתן והחרא. זאת הזיעה והריקבון. זה הדם. זה הרוע המזוקק. הרוע שמעבר למסכות של החיים. זה ההבדל בין "פרה מסריחה" לפרה מסריחה. זה ההבדל בין זיון לבעיטה בראש. זאת הכנות עצמה.