נכנסתי לקשר של 11 שנים כשהייתי בת 23,
לפני כן חוץ מאולי פה בכלוב לא הייתי באף אתר היכרויות.
היום אחרי 7-8 חודשים כשאני שוב בעולם הרווקות, אני מתחילה לתהות אם כבר נשרף לי הפיוז על העולם הזה.
בעבר ידעתי באינסטנקט כשגבר מעוניין בי, הוא היה הופך אובססיבי ומנסה להכניס את הרגל בדלת מוקדם ככל האפשר לפני שאני אתפס בידי אחר.
מה שאיים באופן מתמיד על תחושת החופש שלי וגרם לי רק לרצות לברוח, עד שהייתי "נכנעת" ונותנת לזה צ'אנס.
היום זה מרגיש לי, אולי בגלל הגיל שלי והגיל של אלו שאיתם אני יוצאת שכמובן גילם עלה בהתאם לשלי.
שגברים סוחבים עליהם שק של טראומות, אינספור פגיעות שמקורן בסירוב שקיבלו, מערכות יחסים שנכשלו, ניסיונות כושלים להתבגר ולהתאים למה שמצופה מהם.
נראה שהם מסתובבים בתחושת כישלון שלא משנה מה יעשו הם גם ככה לא יצליחו.
התוצאה היא התמודדות עם גברים נמנעים, שלא לוקחים יוזמה, שלא מתנהלים בפתיחות ובפגיעות, שלא משדרים לצד השני שהם בעניין, שהם מתרגשים, שהם נוכחים.
לעיתים לא רק בתחום הרומנטי, לפעמים גם בכל שאר התחומים בחיים שלהם.
התוצאה היא מהצד שלי כי לא אכליל את כל הנשים בזה, תחושה של אימפוטנטיות מנטלית, טרן-אוף מהאדם, אכזבה וציפייה לא ממומשת לקצת יוזמה ואסרטיביות.
ואם נוסיף לכל זה גם קינקים שונים ומגירה עם אביזרים זה בכלל הופך לקשה יותר.
תמיד נהניתי מהלבד, מהשקט לפעמים קצת יותר מידיי עד שהעצמאות שלי הייתה יותר נוכחת מהזמן הזוגי בקשרים שהייתי בהם, אז אני תוהה אם לקחת הפסקה מהכל, לפגוש או לא אנשים רק במרחב הלא וירטואלי.
