הוא קם לעוד יום, פתח את העיינים בקושי,
הסתכל בשעון וגילה שכרגיל הוא מאחר, הוא גרר את עצמו מהמיטה בתחושת ריקנות, צחצח שיניים, שטף פנים והתלבש ללא דחיפות מסוימת.
כשהגיע לעבודה עבר עליו עוד יום משעמם במשרד, שבו הוא היה בטלפון רוב הזמן, הוא ידע שהוא לא מגיע להרבה משימות שהיו צריכות להתבצע אבל לא הצליח להביא את עצמו לבצע אותן.
גם השנה עמדה להיגמר ותחושת הסוף וחוסר המשמעות של השנה שחלפה כמו שיתקה אותו.
בהמשך היום הייתה לו שיחת משוב והוא היה בטוח שהם סוף סוף יפטרו אותו, בחייאת אם הוא היה המנהל של עצמו הוא היה מפוטר ממזמן.
לאחר ארוחת הצהריים הוא נכנס למשרד של מנהלת כח אדם, עינת.
אישה באיזור גיל 50 להערכתו, לבושה בקפידה בבגדים באיכות לא גבוהה במיוחד אשר משרה אווירה של מורה בבית ספר יסודי.
להפתעתו הייתה איתה בחדר אישה נוספת, הוא לא יכל שלא להעריך את גזרתה, את השדיים המלאים שביצבצו מבעד למחשוף וכמו ניסו להתפרץ מהחולצה בכח.
תוויה היו נאים, והיו בהן קשיחות שעמדה בניגוד ליופי הצעיר מכפי שנותיה.
הוא העריך שהיא באמצע שנות השלושים שלה, היא הציגה את עצמה בתור היועצת הארגונית החדשה וששמה ליאור.
היא פתחה בהצגה קצרה של תפקידה ומעשיה בחדר ולאחר מכן כמו ללא אזהרה התחילה לציין את כל כשליו בתפקיד
כאשר כל כשל שכזה נרשם על לוח מחיק מאחוריה, היא נתנה לו זמן קצר להסביר כל טענה כאשר הרגישה שמדובר התירוצים מה שאכן רוב ההסברים היו, קטעה אותו ועברה לסעיף הבא.
כשסיימה, שאלה אותו מה לדעתו יש לעשות בנוגע לזה.
הקלות בה תפסה את כל התירוצים שלו וחדות המחשבה ואי הסבילות לבולשיט, הלחיצו אותו, הוא ידע שהיא לא תקבל אף תשובה שמטרתה לחרטט אותה.
הוא אמר שעליו להשתפר, שהוא יתאמץ יותר וציין שהוא בתקופה קשה כעת.
היא זרקה אליו מבט בוחן, שתקה לרגע ואז הקשתה כאשר שאלה כיצד ישתפר אם זה לא קרה עד עכשיו.
לא היה לו מה לענות.
היא ציינה שאם לא ישתפר תוך חודש, הוא יפוטר לאלתר.
הוא נלחץ, אמנם לקח את האפשרות בחשבון אבל לא חשב שזה יהיה כל כך סופי.
היא נתנה לו רגע להפוך את המחשבה בראשו בהיסטריה ואז שמה יד על ידו ואמרה לו, אני אעזור לך בזה.
"אתה תרצה לקבל את עזרתי ירון?"
הוא הנהן אסיר תודה, אבל מעט מבולבל.
היא ביקשה מעינת לעזוב אותם, ואמרה לה לעדכן את המנהלים שכל יום במשך שעתיים הוא יהיה אצלה לטובת השיפור שלו כעובד, שלא ידאגו מכך כי הרווח יעלה על הפסד שעות העבודה.
עינת, שכבר נתקלה בהצלחות העבר של ליאור, הנהנה ולא נראתה מוטרדת ועזבה את החדר.
ליאור קמה על עקביה, נעלה את החדר והסיטה את הווילונות, החדר היה מרוחק משאר המשרדים והייתה להם פרטיות מוחלטת.
היא נשארה עומדת מעליו והסתכלה עליו.
אוקיי ירון, נתחיל בכך שתבין שעלייך להיענש עבור כל הסעיפים שציינתי וכנראה על כמה נוספים, האם אתה מסכים עם קביעתי?
הוא ענה לה שכן, כאשר בטנו מתכווצת בחשש.
היא ביקשה ממנו לקום והתיישבה במקומו בכיסא הפונה ללוח המחיק.
היא סימנה לו להתקרב וכופפה אותו על ברכיה כמו ילד קטן, שחררה אותו במהרה ממכנסיו ומתחתוניו וכך הוא שכב מעליו בישבן חשוף.
את מה שקרה אחר כך היה לו קשה לשחזר, נראה שהיא הוציאה מברשת עץ גדולה והחלה מכה אותו נמרצות בזמן שהיא מקריאה לו את הסעיפים.
לאחר מכן הוא התיישב על הישבן הכואב וכתב חיבור כיצד ישתפר.
כשסיים, היא כופפה אותו מעל השולחן והכתה אותו שוב.
העניין חזר על עצמו מספר פעמים, עד שהביטה בשעון וראתה שהזמן מתקצר.
באופן מוזר הייתה לו זקפה במשך כל הזמן כמעט, הוא לא הבין מה בסיטואציה הזו מדליק אותו.
לאחר שהשעתיים חלפו הוא חזר למקומו, והיה יותר פרודוקטיבי ממה שהיה בחצי שנה האחרונה.
כשחזר הביתה אונן במשך זמן ארוך בשחזור אירועי היום ובהעלאת דמותה של ליאור לנגד עיניו.
יום למחרת הוא שוב נשאר איתה לבד בחדר, הפעם הסיר את מכנסיו ותחתוניו לבד, ונשכב על ירכיה החמות, הוא חשב שעומד להתפוצץ מעצם המגע הקרוב אליה.
הפעם זה כאב יותר כבר מההתחלה כי הישבן כבר היה חבול, אבל היא לא ריחמה עליו.
הריטואל של היום הקודם חזר על עצמו, מספר סבבים, מספר חיבורים, מספר פעמים שהוצלף.
גם הפעם כשחזר לכיסא על אף שהישיבה כבר הייתה מאוד מאתגר, היה מאוד יעיל וכשחזר הביתה אונן.
כך חלפו להם 10 ימים מלאים, בשלב זה הישבן שלו נראה איום ונורא וכאב לו כל הזמן, מה שמילא אותו גם בהתרגשות בלי נגמרת.
כשהגיעה למשרד של ליאור בשעה היעודה ועמד ולהוריד את מכנסיו היא עצרה אותו.
"אני מקבלת הרבה פידבקים חיוביים לאחרונה על ההתקדמות שלך ירון, אני מאוד מרוצה ממך."
התעלות הנפש ששטפה אותו כשאמרה את המילים האלו הייתה בלתי ניתנת להסבר.
היא כופפה אותו על השולחן בר', הסירה את מכנסיו ומרחה משחה קרה על אחוריו.
במקביל החלה נוגעת ומושכת באיבר מינו לפרקים.
בשלב כלשהו, משכה בחוזקה בעודה נצמדת לאוזנו ולוחשת.
"אני חושבת שמגיע לך פרס על התנהגות טובה ירון"
הבשורה שמחה אותו ולכן נאבק שלא להיאנק מהמשיכה הכואבת, על אף שחשש שאיבר מינו ינתק ממקומו.
"תתפשט, תחכה לי על שש מול הכסא" אמרה בקצרה.
הוא מיהר לציית, הוא לא הבין מדוע כבר יש לו התניה שכזו לציית לה.
היא ישבה על הכסא מולו ופיסקה את רגליה מולו, מבעד לחצאית הוא ראה את התחתון תחרה השחור, הוא יכל להריח אותה ונראה שהתחתון כבר ספוג בנוזלים.
היא קרבה אותו לאיבר כשהיא מורה לו להשאיר את הידיים על הרצפה בכל עת.
הוא התחיל להוציא לשון ולנסות להידחף קדימה וקיבל סטירה שהותירה אותו המום.
"ירון, אתה לא עושה שום פעולה שלא אמרתי לך לעשות ברור?"
הוא הנהן.
היא המשיכה להתקרב ולהתרחק ממנו ולבסוף אישרה לו ללקק דרך התחתון.
הוא נענה בהתלהבות.
לאחר מכן היא דחפה אותו חזרה אחורה, הסירה את התחתון והניחה אותו על השולחן ודחפה את ראשו בכוח לתוך איברה החמים והרטוב, מזיינת לו את הפנים מורחת אותו בכל המיצים שלה.
אחרי שגמרה, דחפה אותו אחורה.
שמה לו את התחתונים שלה בפה שלו.
השכיבה אותו על ברכיה וחזרה שוב לאותו ריטואל שהם ביצעו בעשרת הימים הקודמים.
כשסיימה, הודיעה לו שאסור לו לאונן יותר.
הוא חזר למשרד מתוסכל מההוראה האחרונה אך מסופק מאוד מכל השאר.
הוא שקל שלא לעבוד, אבל המחשבה על הפרס עודדה אותו להתאמץ אף יותר.
וכך במשך חמישה ימים נוספים, השגרה הייתה זהה לאותו יום, הוא נמרח בידיה במשחה שהפחיתה משמעותית את הסימנים, ירד על 4, ליקק, חטף, כתב, חטף, כתב ונשלח לדרכו.
יום אחד הוא נכנס לחדר, מובנה לאותו ריטואל קבוע אבל נראה שהיום יהיה שונה.
היא הפשיטה אותו ממכנסיו, מרחה עליו את המשחה רק שהפעם היא גם מרחה על פתח פי הטבעת משהו קר, והחלה משחקת עם החור, מכניסה אצבע מוציאה, מכניסה שתיים ומוציאה, כך במשך כ20 דק'.
לאחר מכן התרחקה והורתה לו שלא לזוז, כמה דק' לאחר מכן הרגיש משהו נדחק לאחריו, הוא לא היה גדול במיוחד בערך כשתי אצבעות, אבל הוא כאב והטריף אותו במקביל.
היא החלה מזיינת אותו לאט עם מה שזה לא היה, לאט לאט החלה מגבירה את הקצב והוא עמד להתפוצץ שכן הוא לא גמר כבר כמעט שבוע, אבל היא לא הרשתה לו לגמור.
לאחר מכן היא יצאה ממנו, הפנתה אותו לאיבר המין שלה עליו הוא חלם בלילות והניחה לו לינוק וללקק אותה עד שגמרה.
הפעם הכתה אותו רק פעם אחת.
הוא חזר למשרד, מבולבל וחרמן בטירוף, הסתכל על המחשב והבין שהוא חייב לעבוד.
במשך שבוע זיינה אותו כל יום כחצי שעה באיברים הולכים וגדלים, בכל יום הוא גם קיבל מכות עם מברשת העץ וזכה לרדת לה עד שהתפוצצה בפיו.
בין המפגשים הוא הסתובב עם פלאג ועדיין נאסר עליו לגמור.
המפגשים עמדו להסתיים בעוד חמישה ימים בלבד, מהמחשבה על זה ומהחשש הוא הרשה לעצמו לגמור וביום למחרת כשהגיע, היא קלטה שמשהו לא תקין.
לאחר כמה דק' בהן עמדה מולו והכתה אותו באשכיו וסטרה על פניו הוא נשבר בדמעות והודה כי גמר בלילה הקודם.
היא סובבה אותו על השולחן ושלפה את הפלאג והכניסה במקום פלאג אחר, גדול יותר שהוא הרגיש שממלא אותו גם פיזית וגם בכאב.
לאחר מכן הוא הוציאה קיין, בהתחלה היא הכתה אותו במשך דק' ארוכות, לאחר מכן ביקשה ממנו לספור.
כשהגיעו ל30 הוא נשבר והחל מתייפח.
את שאר המפגש בילה בישיבה על הישבן הכואב על כסא במרכז החדר, עם הידיים על הברכיים.
עם הוראה ברורה שלא לזוז. בזמן שהיא חזרה לעבוד.
הכל כאב לו, גם הצלפות הקיין, הפלאג, הביצים ובעיקר תחושת האכזבה שלה ממנו.
כשסיימו היא הוציאה את הפלאג והכניסה אחד אחר קטן בהרבה ושלחה אותו לעבוד.
בשלושת הימים הבאים הם חזרו לשגרה של קבלת זין הסיליקון על גביי השולחן, מריחת משחה מרגיעה, וליקוק נמרץ.
ביום האחרון כשהוא נכנס, על הלוח היו כתובים כל הישגיו מהחודש האחרון בעבודה.
היא ליטפה את הראש שלו ומשכה אותו לשדיה, הוציא כל אחד מהם ונתנה לו למצוץ אותן לאחר מכן השכיבה אותו על הרצפה והתיישבה על פניו בעודו מלקק במרץ והמיצים נספגים בכולו, כשגמרה שמה קונדום על איברו הזקור והתיישבה עליו.
בעודה רוכבת ומתפוצצת עליו, אמרה לו חבל שגמרת לפני כמה ימים, התכוונתי לתת לך לגמור עכשיו, אך זה לא יקרה.
לאחר מכן הם התלבשו, היא ביקשה ממנו לשבת מולה ולסכם לה את החודש שחלף.
הוא אמר לה שזה החודש הטוב בחייו ושהלוואי ולא יגמר.
היא חייכה אליו ואמרה לו "אני מסכימה, באמת היה טוב."
"אבל כל דבר טוב עתיד להסתיים".
וכך חלפו החודשים והוא נותר רק עם הזכרונות, בינתיים היא עברה לעזור לחברה אחרת עם העובדים הבעייתיים שלה.
העבודה שלו התחילה להתדרדר שוב וגם לחיים הפרטיים הפסיק להקדיש מאמץ, שכן באותו חודש הוא התאמן הרבה כדי לא לגמור.
יום אחד הוא קיבל הודעה ממנה, המציעה לו להיפגש איתה לקפה.
לאחר שישבו יחד היא התחילה להבין שללא משמעת קבועה הוא מאבד כיוון.
חוץ מזה שהוא גם מצא חן בעיניה ונראה לא רע.
ומאז ועד היום, חיים יחד ירון וליאור, בשגרה קבועה שמשתנה מעט כל תקופה.
הוא מצטיין בעבודה, מתאמן, מנקה ומסדר תדיר וכל הסובבים שלו מאוד מתרשמים מהשינוי שעשה.
וכל יום, הוא מקבל את המנה שלו.