יש בי מין געגוע קטן ללהיות שולטת, להרגשה שהכל בשליטתי,געגוע לסדיזם שלי, עבר בערך שנה מאז שבפעם הראשונה התחלתי לחשוב על האופציה של להיות נשלטת בכלל, זה משהו שבחיים לא חשבתי שאהיה , הרי אני בן אדם דומיננטי, בחיים , ביום יום, בגישה, מול כולם. מגיל אפס לא נתתי לאף אחד להגיד לי מה לעשות, זה תמיד היה אני קובעת ולא משנה מה היו ההשלכות. אני יודעת לשלוט, זה קל לי, בא לי בטבעיות אבל להיות נשלטת? זה ההפך המוחלט בשבילי, זה דורש ממני מאמץ, זה מאתגר אותי ואני חושבת שזה למה אחרי שהתנסתי התמכרתי לזה כמו סם, זה היה שוק בשבילי, המחשבה שאני נותנת למישהו כוח מסוים עליי, שאני מוותרת על רצונות שלי בשביל הרצונות שלו, אבל למרות השוק , התמכרתי, התחלתי להשתוקק ולחכות להזדמנות להישלט שוב תוך כדי שאני ממשיכה לשלוט. זה נהפך למצב שלשלוט היה סתם להעביר את הזמן, נהפך למשהו שאני עושה נטו כי חשבתי שזה מה שאני אמורה לעשות, אבל בפנים השתוקקתי להזדמנות הבאה שבה אוכל להיות נשלטת, לשחרר, להוריד מגננות. אז עשיתי תצעד , הפסקתי להכריח את עצמי לשלוט, ויתרתי על זה לחלוטין והחלטתי לחקור את עצמי כנשלטת , ככל שחקרתי יותר, אהבתי יותר, גיליתי יותר צדדים בי.
ניסיתי כמובן להיות מתחלפת אבל זה הרגיש לי כמו פיצול אישיות, כאלו אני חייבת לבחור, אז בחרתי, בחרתי להישלט, אבל עכשיו אני שוב קצת מתלבטת, אני מתגעגעת להרגשה שיורדים לברכיים מולי- בשבילי. להרגשה המדהימה שהשוט שלי "מלטף" בחוזקה , ליכולת לגרום לכל כך הרבה כאב ועונג בו זמנית, להתמסרות של מישהו/מישהי , היכולת לקרוא לו/לה "שלי" , לשליטה.
סתם מחשבות שעברו לי בראששש
