מסקרן אותי הרבה למה אני כל כך אוהבת כאב, למה אני כל כך אוהבת שהגוף שלי צבעוני מסימנים והוכחות לכאב. למה אני מרגישה שאני צריכה את הכאב.
אולי זה ההרגשה שעוברת בגוף בין מכה למכה, הרגיעה אחרי המכה הראשונה וההתכוננת והציפייה לפני שהמכה הבאה נוחתת. שהגוף מרפה את כל השרירים אחרי המכה ואז מהר מכווץ אותם שוב כדי להתכונן למכה הבאה.
אולי זה בגלל התחושה של הערפול הזה שזה מביא לראש, השקט שזה מביא לו, שכלום לא עובר בראש חוץ מהכאב.
אולי זה כי כשהכאב אינטנסיבי מספיק לא רק שלא עובר כלום בראש, אי אפשר לחשוב על כלום , הכל מעורפל מספיק.
אולי זה התחושה של השחרור שעוברת בגוף והראש, ככל שהכאב יותר חזק ואינטנסיבי ככה גם התחושה, לפעמים הכאב מספיק טוב כדי שהמוח ירחף, אולי זה בכלל בגלל הריחוף.
או שזה התחושת סיפוק עצמי שהכאב נותן, התחושה של הצלחה שעמדתי בכאב, שהצלחתי להתמודד איתו והידיעה שעם כאב מהסוג הזה אני יכולה להתמודד.
