אבק בפאב

שניהם איתי בחדר החשוך, אחד מהם עדיין בחיים. מרגישה את כל העוצמה החונקת (אבל גם מרגיעה) של שני האריות האלה. ואני כל כך רוצה את שניהם, רק שיאהבו אותי.
אבל מה זה כל השערות האלה על החזה, זה מוזר מדי! לגמרי מפריע לי לדמיין; ולמה החזה כל כך קשה? מרגישים את הצלעות, אפה כל שרירי החזה שנעים להתחפר בהם? עובר לי בראש שהכול פתיר, אבל עדיין מה הסיכוי שהוא יסכים למרוט בשבילי? את חיה בסרט אני אומרת לעצמי, החיים זה לא מבצע אחד פלוס אחד... והדמעות מתחילות לזלוג.
מנגבת אותן בדיסקרטיות, מזל שחשוך, מתפתלת, תופסת כרית להסתיר. מבינה שאין ברירה, אני חייבת לקום לשטוף פנים, לפני שהוא מזמין לי מונית הביתה.
מנסה לקום, אבל לא מצליחה לזוז, פותחת עיניים בבהלה. הוא מסתכל לי ישר לתוכן, הפנים שלו תקועות מולי. פתאום מרגישה שהוא מקיף אותי, מתי ואיך הוא הצליח לעשות את זה? כל המשקל שלו עלי, ביד אחת הוא מחזיק את הידיים שלי מעל הראש שלי, ביד השנייה הוא תופס לי את הסנטר בעדינות שלא אפנה את המבט. "את לא צריכה לנגב את הדמעות", כנראה המשפט הכי מתוק שמישהו אמר לי אי פעם.
זהו, הדמעות הפכו כבר לנהר. ואז הדבר הממיס הזה, שכנראה מלמדים אותם בבית הספר למקסימים בשיעור שיקויי בכי: הוא מנשק לי את שתי העיניים בעדינות, בדיוק אבל בדיוק כמוהו. דה ז'ה וו מטורף.