אבק בפאב

זיכרון מתערבבת לי בראש עם יפו, לפרקים, לא סגורה על המקום והזמן. מבוהלת, אשכרה את לא בקשר רציף עם המציאות. מנערת את עצמי, אסור לך להיסחף יותר מדי לאשליה של הגוף. אבל... כשאני מתפרעת בידיים שלו והוא לא מפסיק לנשק - זה מרגיש לגמרי כמו האהבה המוכרת, מה שגורם לי לשכוח את כל ההבטחות.
"מזל שניג'סתי אפילו שלא רצית" אומרת בלי שהתכוונתי. "מי אמר שלא רציתי?" או שהוא שקרן מצוין או שהוא באמת מופתע. "אתה! באוזניים שלי שמעתי - לא כדאי בשבילך ובכל מקרה לא בשבילי העסק הזה".
כרגיל, עונה עם המילים שלי: "אז למה הסכמתי בכל זאת להתעסק עם האוזניים שלך?" מתעלמת מההתחכמות ויורה "כי אתה יותר חרמן מצדקן". החיוך שלו במצב חצי: "אהה הבנתי, ואת הפתרון היחיד שמצאתי לחרמנות שלי, וזה מה שיש לך להציע, מעניין. תמיד את מפרשת הכול נגדך?"
חלקלק המניאק הזה, עכשיו הוא מנשק לי את הבטן בטורים מלמטה למעלה. מחליטה להבהיל אותו קצת: "רוצה להתחתן איתי? אפשר בשבוע הבא". הקשקשן עונה מייד בלי להתבלבל: "בשבוע הבא אני בדיוק עובר דירה". ואז מסתובב, מניח אותי עליו ושואל: "את הרי לא רוצה חתונה, מה את באמת רוצה?". כאלו דא, "את האהבה שלך"...
שתיקה, שני חורים אינסופיים נפערים באישונים שלו "לא יקרה, יותר מדי מנגנוני הגנה". הולך למטבח, סוף סוף מקבלים אוכל במקום הזה. ועדיין, אגרוף לבטן. לא יחזור, אף אחד לא יאהב אותי כמוהו.