שינויים

אימא אף פעם לא הרשתה לנו לגדל כלב בבית.
היא התנגדה להם נחרצות. לא שהיה לה משהו נגד כלבים. היא דווקא אהבה אותם, לפחות כך טענה, אך היא גם סברה שאין אנו אחראים מספיק, ולא נדאג לכלב, ולבסוף תצטרך היא לטפל בו. וכאילו לא מספיק לטפל בי ובשלושת אחיי, אנחנו רוצים להוסיף עוד כלב לרשימה?!

אימא תמיד טענה שלטפל בנו הספיק "לגמור" לה את כל הכוח שיש בה, ואין היא מוכנה לשאת בעול השעות הנוספות עד שלא יאשרו לה תוספת כוח. היות וזה לא היה סביר במיוחד, נאלצנו לוותר על חלומנו משכבר הימים, ולהסתפק באקווריום עם דגים שקטים במיוחד, שכל הטיפול הנדרש בם הוא להאכילם פעם ביום, ומדי פעם להחליף את המים באקווריום.

ברור שרצינו להרשים את אימא, ולהראות לה שבניגוד לדעתה הנחרצת היינו אחראים מאד, כולנו החלטנו בלבנו שאנו נדאג להאכיל את הדגים פעם ביום. אצלנו הם לא ימותו מרעב! להפתעתנו הרבה, אחרי שבועיים של טיפול מסור, מת הדג הראשון ואחריו כל השאר בשרשרת.

הניתוח שלאחר המוות העלה את הממצאים הבאים:
א. כולנו היינו חרוצים מאד ודאגנו לדגים עד מוות.
ב. כל אחד מאתנו האכיל את הדגים פעם ביום קרי הדגים קיבלו אוכל ארבע פעמים ביום.
ג. אף אחד לא שכח להאכיל את הדגים

מסקנה: סיבת הפטירה בטרם עת – פיטום עד מוות – הדגים התפוצצו מרוב אוכל – תרתי משמע!!!
אנו מצדנו טענו שאין זו אשמתנו שהדגים אינם מסוגלים לשמור על הפה שלהם, ואוכלים את כל הנקרה על דרכם, ולא משנה כמה שבעים הם.

אנו העזנו לבקש מאימא שתקנה עוד דגים, והבטחנו שהפעם נעשה תורנות ולא נפשל. אימא מצדה טענה, שחבל על הכסף והדגים בכל מקרה ימותו, וברור שאם רוצים שלדגים יהיו חיים ארוכים, עדיף להשאירם במקומם. לא הייתה לנו ברירה,ועזבנו את הישיבה בפנים נכאות.

אנו נאלצנו להשלים עם העובדה, שלא נזכה לגדל חיה בבית, ולכן מאד הופתענו כאשר אימא חזרה מהיריד עם שני עכברים קטנים, שקנתה שם. ואם ננסח זאת במלותיה שלה: "ממש מציאה".
בקופסא היו אלו שני עכברים לבנים, חמודים עם זנב וכפות רגליים ורודות ועיניים אדומות. הם התרוצצו בקופסא ושיחקו האחד עם השני.

החלטנו פה אחד לקיים תורנות, כל שבוע ידאג להם מישהו אחר מבני המשפחה, וכל אחד יוכל לשחק עמם. בוקר אחד, התעוררנו לגלות לתדהמתנו, שאותם עכברים סוררים,ברחו מקנם החם, וכעת הם מתרוצצים בחופשיות בבית. אימא נכנסה לפאניקה, ודרשה מכולם לצאת מיד במסע חיפושים אחריהם. אימא שמה על ראשם פרס בסך: 10 ₪ (סכום לא מבוטל באותם ימים) לראש, למוצא חי או מת. מובן שמצאנו אותם אך לתפוס אותם, הו זו כבר בעיה אחרת. ניסנו את כל הדרכים, עד שאימא באה עם מרסס ו....
שעה אח"כ קיימנו טקס קצר, פתחנו את המים בשירותים, ואמרנו שלום לעכברים הלבנים.

אחרי תקופת אבל נאותה, פתחנו שוב בויכוח העתיק. אימא שבה וטענה, שכלב אי אפשר לגדל בבית. אנחנו אמנם קצת יותר אחראיים אך זה לא מספיק. כלב צריך חצר, יש לו דרישות, ויש כמובן את עניין הקרציות, וההרס והטיולים, וכך ניסגר עניין הכלבים.

צהריים אחד, דפקה השכנה על הדלת, והכניסה הביתה משהו שהיה מכוסה בד ונראה מאד מסקרן. אימא אמרה שזו הפתעה, מתנה מהשכנה, שכמובן עברה את הביקורת הקפדנית של אימא. אנחנו עמדנו המומים, כי מתחת לבד היה כלוב ובתוכו שני תוכונים חמודים.
שאלתי את אימא האם הכל בסדר, ואם היא בטוחה, ואם היא מודעת לכל הסיכונים ולכל המחלות. ואימא רק חייכה ואמרה שמצידה זה בסדר,ואני הייתי כבר בטוחה שאימא התרככה, ועוד שנה שנתיים נזכה לראות גור מתרוצץ בין הרגליים.

אנו היינו נלהבים מאד, ואף הבטחנו לעצמנו כי תוך חודש חודשיים נלמד את התוכונים לדבר בשפת היהודים לאמר ברכות כמו שלום ולהתראות. אחרי שבועיים שלוש, כבר קבלנו כולנו כאב ראש, מהשריקות והציוצים של צמד התוכונים. והחלטנו שלמען השקט והשלווה, כשאנחנו בבית נמצאים, על התוכונים להיות מכוסים, אולי יחשבו שחושך בחוץ ויהיו שקטים. ולכן אחרי שלושה חודשים, אף אחד אולי חוץ מאחותי הקטנה, לא הצטער במיוחד, כאשר התברר שבמשך הלילה התוכונים פרשו כנפיים, ודרך הדלת פשוט עפו לשמים.

לכן בישיבה הוחלט פה אחד ובהסכמת הכל, שאם רוצים לראות חיות אז יש ללכת לספארי או לגן חיות. שם הם ב"טבע" ושם הם נהנים, ולא מתים או סתם בורחים. זה פשוט צער בעלי חיים להביא אלינו חיות וציפורים.