שורה 2 בול באמצע ממש מול שלושת המדרגות המטפסות אל הבמה.
מסך לבן ועליו מוקרנת תמונתה של לייזה דוליטל.
בהמשך יוקרנו עליה קטעי וידאו, כולל הקטע בו אודרי הפבורן רוקדת בנשף בסרט "גבירתי בנאווה".
הבמה עגולה ומסתובבת מחולקת לשלישים
הרחוב, ביתו של פרופ' היגינס, ובית אימו.
באחת התמונות זו שבעצם מכסה את כל הזמן שחולף מתחילת החינוך של לייזה ועד כמעט סיומו, הבמה מסתובבת ולייזה עוברת מדלת לדלת מותשת, מתוסכלת, וברקע הקולות של פרופ' היגינס וידידו עושים יד אחת באילופה.
פרופ' היגינס, קר, קשוח, מדוייק ללא הנחות, הוא דורש ומקבל ממנה את הכל. היא נכנעת לכוחו ולסמכותו, כשהוא שואל היכן נעלי הבית שלו היא ממהרת להניחם לפניו.
לעומתו פיקירינג איש הצבא הרבה יותר נינוח, אדיב, רב חן, וכמעט לא שוכח את נימוסיו.
רגע השבר הגדול מגיע עם סיום הנשף, וההכרזה על ההצלחה, תוך התעלמות מוחלטת ממאמציה של לייזה להשביע את רצונו של היגינס, לשאת חן בעיניו. היא משליכה עליו את נעלי הבית שלו, והוא איננו תופס כלל על מה הכעס.
בין שלל הטענות של לייזה כלפיו, שבניגוד לפיקרינג שתמיד התייחס אליה בכבוד, לא משנה אם היתה בסחבות או במחלצות, הוא תמיד התייחס אליה כאל גברת, בעוד היגינס תמיד נהג בה בזלזול ולא פעם תאר אותה כ"עלה כרוב מעוך".
הוא לא העלה בדעתו איזה שינוי חולל בה, ומה השינוי הזה עשה לה, היא לא תשוב לעולם להיות מה שהיתה קודם, שהרי פירק והרכיבה מחדש.
וכעת היא מרגישה אבודה, כמו מישהי שאינה טובה לכלום. את מה שנטל ממנה אפילו הוא לא יוכל להשיב או להחליף.
הוא מגלה שנוכחותה בחייו חשובה לו, אך שהוא יכול להציע לה רק חברות,על אף האהבה שהוא חש כלפיה והיא כלפיו. והיא, היא הולכת לה לדרכה עם כל הידע שצברה בזכותו.
ועל זה נאמר:"החיים הם סרט מצוייר"
לפני 16 שנים. 24 בנובמבר 2007 בשעה 12:20
