ציפיות, לכולנו יש ציפיות, אנחנו מצפים שיאהבו ויעריכו אותנו. שידאגו ויקשיבו לנו. אנחנו מצפים שילטפו ויחבקו ויחזקו אותנו, בייחוד כשרע לנו. אנחנו מצפים שמתישהו נרוויח יותר, נתקדם, שנצליח. יש לנו ציפיות שונות מאנשים שונים.
כשהיינו קטנים לפני שגילנו שההורים שלנו הם רק בני אדם , ושמשום מה הם לא מושלמים היו לנו מהם ציפיות. ואז התבגרנו והיינו צריכים להתגבר על המשבר. ההורים שלנו לא מושלמים הם בני אדם עם אותם פחדים, קשיים, אכזבות וציפיות בדיוק כמונו. יש כאילו שההתפקחות הזו קריבה אותם אל ההורים שלהם, יש כאילו שדווקא גרמה להתרחקות, לשבר.
יש כאילו (וביננו מי לא?!)שגררו את הציפיות שלהם אל הזוגיות. אנחנו מצפים מבן / בת הזוג שיהיו הכי קרוב למושלמים. שיידברו איתנו כשרע להם או לנו, אנחנו מצפים שהם ייתרמו לזוגיות לפחות כמונו. (משום מה תמיד אנחנו אלה שנותנים יותר, שמשתדלים יותר, שעושים יותר, טרם פגשתי בגבר או אשה המודים ששותפם לזוגיות נותן ומשקיע יותר מהם). ואז כשעוצמתה של ההתאהבות פגה, כוחן של הציפיות המתנפצות עולה ועולה ומאיים להחריב את הזוגיות. יש מי שנופל ברשת המישחקים והחשבונות הקטנים (וביננו מי לא?!) ויש נדירים המנסים להתעלות מעל. לא לכולנו יש את הכוחות הנפשיים והרגשיים להתמודדות הזו. ומרביתנו מעדיפים להניף אצבע מאשימה על האחר ושוכחים שכאשר אנו עושים זאת שלוש אצבעות מופנות אלינו חזרה.
אם נביט היטב לתוך עצמנו נראה שלא פעם אנחנו עושים עם עצמנו "פינג פונג" של שיחות עם בן / בת הזוג..., עם הבוס... על כל מה שכואב, שמציק, מעיזים לומר דברים שבדרך כלל אנחנו מצנזרים. לפעמים אנחנו עושים משהו יותר גרוע, אנחנו מנסים להכנס לנעלי האחר וחושבים עבורו, אנחנו בדמיוננו בונים מגדלים של תאוריות (שלרוב מופרכות לחלוטין) לגבי מה שהצד השני חושב, מרגיש ועושה, כאשר למעשה המציאות שונה ואף הפוכה. והכל מגיע מתוך הפחדים שלנו, מתוך אי הבטחון שלנו בעצמנו ובאחרים. ואפילו מתוך איזו מן מגננה ש"תציל" אותנו מאיזושהי פגיעה. לפעמים דווקא ההתנהגות שלנו גורמת לצד השני להגיב כמו בחלומות הגרועים שלנו. אנחנו יוצרים את המצב שבו הצד השני מגיב בדיוק כמו שאנו פוחדים שיגיב. "נבואה שמגשימה את עצמה".
אז מה? להפסיק לצפות? להפסיק לפחד? אי אפשר. כולנו בני אדם, וזה טבוע בתוכנו. מה שנשאר הוא להפנים את העובדה הזו ולהתמודד איתה, לנסות לא לתת לה לנהל את חיינו. להתעלות מעל. ולקוות שכמו שאנחנו חושבים שאנחנו עושים, גם מי שמולנו בעצם חושב אותו הדבר. ולנסות לתקשר יותר ולאו דווקא מילולית. התקשורת בין בני אדם היא ספקטרום מאד רחב והשפה המילולית היא רק גורם די קטן בתוכה. יש להקשיב ללב ולא רק להגיון הקר של הראש. לא לפחד להרגיש לא לפחד מהפחד להפגע (הוא קשה אבל לא כל כך נורא פשוט להתמודד איתו, כמו עם כל פחד אחר שאנו נאלצים להתמודד מול במהלך חיינו). ובגדול, לא לתת לגאווה טיפשית לקלקל.
אבל זוהי כנראה משאלה אוטופית לעולם אוטופי.
אוףףף, הלוואי והכל היה הרבה יותר קל, אבל אז החיים היו הרבה פחות מעניינים לא?
לפני 16 שנים. 15 בדצמבר 2007 בשעה 13:16
