איך יתכן שאותו אדם באותו מצב יראה לאחד מאיים, ועבור האחר ישרה בטחון?
עבורי ההבדל יהיה תמיד בעיניים.
אם תגש אלי ותלחץ את ידי ותחייך את החיוך הכי לבבי, זה לא יאמר לי דבר.
אני אחפש את החיוך בעיניים במבט, אני אחפש שם את האור, או את חסרונו.
יש ימים בהם מצב הרוח מרומם, ההרגשה הפנימית טובה, וזה יוצא החוצה, זה מוקרן אל הסביבה, והסביבה נענת, מחמיאה, מפרגנת, ושום דבר חיצונית לא השתנה, רק ההרגשה הפנימית, הנינוחות, השלווה. היא מוציאה החוצה את הטוב שבך.
אתמול ראיתי נשים שלא ראיתי מאז שהיינו סטודנטיות אי אז לפני 14 שנה.
איך שהזמן משנה אנשים ... זה מדהים.
הן זיהו אותי מייד, טענו שלא השתנתי כלל כאילו אתמול סיימנו ללמוד... הן לעומת זאת השתנו לי... לא זיהתי אותן...
הזמן נוגש / נוגס בנו את שיניו...
לעומת זאת יש אנשים שכאילו הזמן פסח עליהם, קולגה שלי, חדשה, הייתי בטוחה שהיא בת לא יותר מ 25, מסתבר שהיא בת גילי.
היא מקרינה שלווה, נינוחות, אופטימיות אולי אף טיפה תמימות ילדותית (לא שלילית אלא דוקא חיובית)
כאילו עולו של עולם לא מונח על כתפיה. וזה השאיר בה את הילדה, נערה.
ואצלי אצלי זה כמו הירח פעם מלא פעם חסר,
היום מלא 😄
לפני 16 שנים. 18 בדצמבר 2007 בשעה 7:59
