שינויים

- "יש לך 20 דק` להתארגן ולחכות לי בחוץ אני אוסף אותך"

- "לאן?"

- "דואגת?"

- "ממש לא"

- "אז למה את עוד פה יאללה זוזי!"

כעבור 20 דק` אני נכנסת אל האוטו, מתיישבת, מסתכלת עליך ומאבדת פעימה. מתחילה להרגיש את ההתרגשות מצטברת במעמקי הבטן. ידך נחה באדנות על ברכיי, דרך האריג, שולחת בי זרם של חום, המתפשט בכל גופי. אני נראית נינוחה על הכסא עוצמת עיניים. אך בפנים המחשבות רצות, התחושות סוערות, שאלות. הנסיעה עוברת בשיחה קלילה, על הא ועל דא, מדברים על עבודה, על הכתיבה. ופתאום אתה מפסיק את שטף הדיבור ואומר "את נראית ממש יפה", ואני שמחה כל כך שמחה ,מצאתי חן בעיניך. ובתוכי מנקרת השאלה, לאן נוסעת איתך מה התוכנית שנרקמה במוחך?

המכונית עוצרת אתה מביט בי אוחז בידי, מסתכל בעיני ואומר:

- "את יודעת שאת איתי?"

- "כן אדוני"

- "ואת בוטחת בי?"

- "ודאי אדוני"

- "אני יודע שכשניכנס יהיה לך קצת מוזר, אבל אני איתך, טוב?"

- "כן ברור לי".

ואנחנו נכנסים, אפלולית, יורדת במדרגות של בית אבן ישן, מוזיקה אופפת את הקירות וריח ועשן. עיניי מסתגלות לחשכה.

- "אני כבר חוזר".

לוחש לי, ואני נטועה במקומי, מביטה סביבי, מעלי תקרה גבוהה, ממנה משתלשלות לולאות, וכבלים. אדון מסתובב כשהוא אוחז ברצועת הקולר של כלבתו, שפחתו. אנשים היושבים על ספסלים מרופדים לאורך הקירות. כולם עסוקים בדבר כזה או אחר. או שמביטים על שתי מלכות המתעללות בעבד בסרט שמרצד על הקיר. ואני נרעדת, סופגת.

לפתע אני חשה בידיך על גבי, ואתה לוחש באוזני: "בואי איתי". אני אחריך הולכת, נותנת לתחושה המרגיעה שאתה נוסך בי להשקיט את הלמות ליבי. תופסים ספסל, במה שנראה לי מרכז העולם לרגלי הכסא הרם. המוזיקה אופפת אותי, פועמת בקצב הלב שלי. ידיך עוטפות אותו, מחבקות מלטפות, מתמכרת למגע שלהן.

אתה מלמל באוזניי מילים חמות, מילים יפות, יושבת עם הגב אליך בין רגליך, מוגנת כמו בתוך רחם כמו מסך החוצץ בינינו ובין כל העולם. מידי פעם כמו מתעוררת מתוך שינה מציצה סביבי מסתכלת, ואז שוב חוזרת אל החמימות שלך.

אתה מניח לי רק לרגע, הולכת להביא לנו משהו לשתות, לי בריזר לימון לך רק קולה (כששותים לא נוהגים) אבל אתה מתעמר בי, ואומר שאתה רוצה להיות 100% אתה, בלי טיפת אלכוהול. כי מחכה לי לילה ארוך, ואני עוד תוהה מה יש לך באמתחתך? גם כך אני כבר מרגישה על סף רוויה. המקום, האווירה, האנשים הכל כך הרבה כל כך שונה לי. מרגישה את המבטים שחולפים עלי, יכולה לשמוע עד אלי את הגלגלים שעובדים במוחם. את הגלגלים במוחי. אבל לא אכפת לי, ואתה איתי. חוזרת אל הביטחון של זרועותיך.

ידיך ממשיכות לשוטט על גופי להעיר אותי, להסעיר את דמי. מעסה את צווארי ואת הגב ולאט לאט פולש למטה לצדדים לשונך משחקת באוזני, מצליפה בי, חודרת, פיך נושף הבל חם, נוגס, יונק. מתפנקת מתענגת כחתולה נוהמת. אנקה קלה נמלטת מיפי, "די" אני לוחשת, "אתה מתעלל בי", "אני יודע" אתה עונה "תסבלי". "רוצה שאפסיק?" אתה שואל. ואני עונה "לא אדוני" מתמכרת לעונג שלי. "תורידי" את אמר. ואני מסירה את העליונית נשארת בגופיה השחורה הצמודה שמבליטה היטב כל קפל ועמק ואת השדיים שלי. ואני לוחשת "רק לך" שאני אהיה כך בציבור חשופה? שמישהו כך יגע בי קבל עם ועדה? הנשמע?, ואתה משעין אותי עליך ומועך וצובט ומלטף את שדיי. ואני? אני לא כאן, אני אי שם מרחפת, מתענגת למגע לתחושת הכאב, לצורך שבי, מתמכרת לך. ואתה עושה בי כרצונך.

מידי פעם לשניה קלה אתה מאפשר לי לחזור להציץ בסביבה, עיני קולטת אדם במדי שוטר, עובר, ובידו שוט, והוא מתערבב בין האנשים, ופונה אליו האדון עם הכלבה בקולר ומבקש ממנו את השוט, שלושתם פונים לפינה והאדון שדווקא נראה לא רע בכלל, מצליף בישבנה של כלבתו, בעוד הוא והשוטר מדברים. לבסוף הוא מחזיר את השוט לשוטר, והיא כנועה, מביטה למעלה אל אדונה. יורדת על ארבע ומלקקת את נעליו, והאדון שלה מוביל אותה, לעבר איש אחר שסתם ישב שם ממול, ומורה לה ללקק גם אותו, ואני, הדמיון שלי רץ, איך אני הייתי מרגישה לו היית אומר לי עשי כך. אתה מושך אותי בשערי לאחור, והכאב מעיר אותי, מחזירני אליך באחת. אני מפנה את ראשי אליך מנשקת את צווארך, רוצה לנשק אותך, אך אסור לי, אינך מרשה. מחבקת אותך חזק,ואת שב ומשעין אותי אחור ודוחף את ידיך דרך מחשוף הגופייה, מגשש את דרכך דרך החזייה וצובט בפטמותיי.

עיני עצומות, אני כבר לא בתוך אולם רחב, כבר אין עשרות אנשים סביבי, כעת זה רק אני ואתה. והאצבעות שלך. מרגישה את ידך מגששת אל מתחת לחצאית, מפסקת את ברכיי ועושה את דרכה למעלה אל בין רגליי. ולא אכפת לך מכלום וכולם כאילו רק אנחנו שנינו כאן. אתה מוצא את דרכך לרטיבות שבין רגליי, אל התפיחה הבולטת כל כך, שמסגירה מיידית עד כמה אני חושקת בך, עד כמה אני רוצה אותך. ואני אומרת לך די. ואתה אומר בטוחה? ואני לוחשת "לא.... אבל כולם רואים...." "אני רוצה שתגמרי." "אבל.... אבל... כולם רואים." "שיראו" אתה אומר "כולם מקנאים". ואינך מפסיק לרגע לענות אותי באצבעותיך. מלטף חובט קלות. חודר. ומשחרר כל עכבה. "תגמרי!" ואני... אין בי כוח, נכנעת אליך, נכנעת לתשוקה הבוערת בי ללא רחם. ואני נאנקת באוזניך, ואני רועדת ואני גומרת, וגומרת, וגומרת, וגומרת, ורועדת ונאנקת. ובידך השניה אתה עוטף אותי מחבק חזק. "תגמרי ילדה טובה, תגמרי"

אני ילדה טובה, ואני מאושרת ומרימה ראשי מחזך הרחב, ועיניי נוצצות. מתעוררת מחלום הזוי לחלוטין. ומביטה סביבי בחיוך של עונג. רואה את המבטים סביבי. את אותו שוטר מחייך לעברי מוציא לשון מלקקת. ואני לא מגיבה. ספק קולטת ספק מבינה ספק מפנימה את החוויה שהעברת בי עכשיו. תקנאו אני לוחשת לעצמי בראשי. הלוואי עליכם עונג כמו שחוויתי עכשיו אני. ואנחנו קמים. ואתה לוקח אותי לפינה שבה אוכל לשוב ולסדר את עצמי, להשיב את החזייה למקומה. ואתה אוחז בידי ומושך אותי החוצה אל אויר הלילה הקר. וחשה בעננים. הכל כל כך הזוי, ומופרע וחלומי ושלי. ואנחנו שוב בתוך האוטו נוסעים.