שינויים

היום, היום לראשונה
השארת אותי ללא מילים
בלי יכולת להוציא הגה
נפעמת, נאלמת, נדהמת
ישבנו לשולחן,
בדיוק סיימנו לאכול ארוחת ערב
ואז שאלת אם אפשר לשאול אותי משהו
(לרוב זו השורה שלי, אתה יודע)
ופרשת הכל לפני.
דמעות עלו בעיני,
שפתותי רעדו.
יכולתי להרגיש את פעימות ליבי.
ידי חיפשה את ידך,
לחצתי אותה,
מקבלת ממנה חום,
מקבלת ממך.
"אינך חייבת לענות" אמרת,
"אין כאן מגבלת זמן,
תחשבי על זה."
תבין, אדון יקר שלי
בעצם הצעתך, בין אם אגיד כן ובין אם לא
אתה שם בשבילי
כמו שאיש מעולם לא היה,
אתה שם בשבילי אף יותר
מאחותי או אחיי
אף יותר מהוריי מולידיי
(והיום, היום זו רק דוגמא)
על עצם ההצעה
אני לך מודה
אדון שלי עכשיו
עכשיו אני בוכה
עכשיו