שינויים

מי זוכר את "ציפורים מתות בסתר"?
בהקדמה (אם אינני טועה) המחברת כתבה על ציפור המשפדת עצמה על קוץ.
ואז פוצחת בשירה. זהו אקורד סיום מופלא, שבסופו נופחת הציפור את נשמתה.

ולמה נזכרתי פתאום באנקדוטה זו?

הצורך של הציפור בהכאבה עצמית על מנת לשיר את שירת חייה, תרתי משמע,
זה משהו שאני תוהה לגבי.
עד כמה אדם מסוגל / יכול / רוצה / מוכרח להכאיב לעצמו על מנת להרגיש חי.
הכאב יכול להיות כאב פיזי או כאב ריגשי.
כאב שהוא מפעיל על עצמו ישירות או דרך צד שני.

האם אני כזו?

האם אני זקוקה לכאב, גם אם הוא רע לי, בכדי להרגיש חיה?
האם אני בכוונה מכניסה עצמי למקומות שיכאיבו לי?
אם כך מדוע אני עושה זאת?
מדוע חי בי הצורך "למות" מכאב?

מהו אותו חור שחור שאני "מענישה" עצמי עבורו על ידי הכאב?

משהו שאני חושבת עליו יותר מידי זמן.



מאמר העוסק בכאב כפי שהתכונתי אליו