שינויים

עד לאחרונה הגבלתי את עצמי מאד מאד, נזהרת
משל הייתי מהלכת על קליפות ביצים.
יכולתי לספור על 2 כפות ידי את מספר הפעמים בהם אני התקשרתי אליו
ככה סתם. פשוט להרים את הטלפון רק כדי לומר מה נשמע.
בעצם, אני יכולה לזרוק פנימה גם את הפעמים שבהם אני התקשרתי
כי הייתי זקוקה לו דחוף. וכשאני מדברת על דחוף, אני לא מתכוונת
בגלל שנשברה לי הציפורן בזרת,
אלא כי כל הבית הוצף לי מים, או כי הילדה לא חזרה לחגוג איתי
את החג, ואבא שלה אפילו לא טרח להגיד לי, אלא פשוט נעלם.
(אז התקשרתי אליו, ביום שישי בלילה ערב חג, שיחה אחת מיני כמה באותו הלילה והחג)

כל השיחות היו תמיד ממנו אלי. הוא מתקשר אלי לפחות פעמיים ביום.
כל יום. לפעמים יותר, נדיר מאד שפחות. ואני? רק אם לא הספקתי לענות
הייתי מתקשרת חזרה.
כשרציתי לשוחח איתו, הייתי שולחת SMS
שואלת אם הוא עסוק, או האם הוא יכול לדבר איתי.
לפעמים, הוא היה גוער בי, מדוע לא התקשרתי לדבר איתו, לספר לו,
להתייעץ איתו, או פשוט לנשום איתו עמוק.
"מדוע אינך מתקשרת? למה את לא מדברת? למה אני שומע ממך
רק אחרי?"

יום אחד הוא עזב את הכל באמצע יום עבודה, ובא להיות איתי
מלבד לשבת ולדבר איתי על מה לעשות, ואיך להתמודד,
הוא פשוט היה שם, תומך, מרגיע, מחבק, מחזק, איתי!

ואני? אני בשלי כשממש ממש הרגשתי נחנקת, הייתי שולחת SMS
ומחכה. כשהיה שואל אם זה דחוף, תמיד הייתי עונה שזה יכול לחכות
לכשיתפנה. למה? כי כזו אני, רק לא להיות למטרד, רק לא להעיק, לא להפריע.
להיות בסביבה המיידית, להתייצב כשנדרשת, נחבאת אל הצללים עד אשר.

לפני כמה שבועות קבלתי הוראה פשוטה עלי להתקשר אליו במשך שבוע שלם
ארבע פעמים בדיוק! וגם הקציב לי זמנים 4 שיחות תוך 6 שעות.
וזה לחלוטין לא כולל SMS או את הפעמים שהוא התקשר אלי.
נשמע פשוט?
נשמע קל?
אכן בהחלט נשמע ככה, אבל לא, ממש לא.
טיפשי הא?
ייתכן מאד.
נו באמת תמונה, מה כבר הבעיה? זה לא שאומרים לך ללכת על גחלים את יודעת.
זה האיש שלך, בן זוגך, אהובך, אדונך, האיש לו מסרת את עצמך.
מה הבעיה שלך להתקשר אליו?
האם אי פעם הוא שאל אותך למה התקשרת?
האם אי פעם חששת שמא יכעס על כי התקשרת?
האם אי פעם הוא גרם לך לחשוש מתגובה כזו?
תסתכלי לעצמך טוב טוב בעיניים, האם אי פעם האיש הזה גרם לך להרגיש רע עם עצמך?
עם משהו שעשית, ולא משנה מה זה היה?
את יודעת היטב שכל התשובות לשאלות הללו הן לא מוחלט.
אז? מה הבעיה שלך?
שריטה עמוקה ורצינית בגודל הגראנד קניון????
ברור!

אז הייתי ילדה טובה (לשם שינוי) ועשיתי בדיוק את מה שציוו עלי לעשות,
הרמתי את הטלפון, והנחתי אותו, ואחרי כמה דקות הרמתי שוב.
אני יודעת שהוא חיכה לטלפון, יודעת שהוא בקש, ועדין, עדין היה לי קשה.
קשה לי לחייג אליו, משל היתם מבקשים ממני להלך על גחלים לוחשות.
אבל בפעם השלישית חייגתי.
הטלפון צלצל פעם שני ואז שלישית, ואז שמעתי את צליל קולו
נעים, מחייך ומלא חום.
"וזה היה כל כך נורא?" שאל
עד שענה בהחלט, אח"כ כבר לא הרי עבורי לדבר איתו זה כמו
לאכול סופלה חם מוכן בדיוק במידה הנכונה, כשהמתיקות
המרירה מעט של שוקולד משובח עוטפת את כל בלוטות הטעם.

צלחתי את אותו שבוע בשלום.
הייתי זקוקה לתרגיל הזה. זה לא שהרבה השתנה מאז.
אני עדין חושבת כמה וכמה פעמים בטרם אלחץ על הלחצן עם השפורפרת הירוקה.

היי הנה הטלפון מצלצל מחייכת זה הוא
ביי ביי