לפני הרבה מאד שנים, קראתי בעיתון ידיעה על צעירה שנפלה קורבן לאונס קבוצתי מתמשך, זה התחיל מכך שהסכימה לשכב עם "החבר" שלה, יותר כי הוא לחץ ושידל ופחות כי באמת רצתה בכך, והוא העביר אותה בין החברים שלו ולאט לאט התווספו עוד ועוד. המחיר היקר שנערה שילמה רק כי רצתה להרגיש מעט חום ואהבה. זהו מקרה מאד מאד קיצוני, אבל לחלוטין לא בודד.
גם כאן אני רואה ושומעת לא מעט על תגי מחיר כאלו, נשים (וכן גם גברים) שנופלות למלכודת המניפולציה, מתוך חוסר בטחון, הערכה עצמית נמוכה, הצורך להוכיח שהיא ראויה, ובעיקר הצורך להרגיש שיש שם מישהו, שהיא לא לבד.
לא קל להיות לבד, לא קל להתמודד עם כל מה שהחיים מגישים לך בלי מישהו שיהיה שם, לעודד, לחזק, סתם לתת כתף או מילה טובה. השאלה היא האם רק כדי לא להיות לבד צריך לוותר על עקרונות חשובים, או לשלם מחיר שגורם יותר למועקה מאשר לנחת. ומנגד לפעמים אדם עובר ברחוב ורואה זוג מבוגרים הולכים יד ביד, ומן חום ממלא אותך וחיוך שאומר "איזה יופי, גם אני רוצה מזה".
אני יודעת על עצמי, שלפני ותוך כדי מערכת היחסים שלי עם דן שאלתי את עצמי שאלות קשות ונוקבות על תג המחיר הזה. האם אני נמצאת במקום שטוב לי או האם אני מסתפקת בסוג כזה של מערכת רק כדי לא להיות לבד או כי אני לא חושבת שמגיע לי יותר וכו', כתבתי על זה כאן בעבר. אז גם היום אני ממשיכה לבדוק עם עצמי את הדופק. ובוחרת כל פעם מחדש.
וכעת עולות בי שאלות חדשות,
האם הייתי נכנסת למערכת שכזו בידיעה שאני לא הראשונה או השניה או אפילו השלישית אלא הרביעית?
האם הייתי נכנסת למערכת כזו בידיעה שהאחרת יודעת, אך אינה מעוניינת שתהיה נוספת? או בכלל לא יודעת על כך.
האם הייתי מסתפקת רק בפרוריי תשומת לב העיקר לדעת שיש שם משהו שחושב עלי?
ואיפה אני בעצם רוצה להיות בעוד נניח 10 שנים מהיום.
האם להיות במערכת כזו זה לא בעצם להכניס את עצמך למערכת מתעללת, לא כי האדם שמולך, מתעלל, אלא כי סוג כזה של מערכת מחזק את הפחדים, את חוסר הבטחון, את ההערכה העצמית הנמוכה, את תחושת ה"אני לא שווה" ולכן "מערכת נורמלית" לא מגיעה לי.
ושאלה יותר קשה יש לי לאדם ממול, אם אתה יודע שמולך אדם כזה, האם יותר נכון, לא להכנס למערכת כזו מתוך ידיעה שהנך עלול לגרום יותר נזק מתועלת, או במידה וזהית את הסימנים מאוחר מידי לעצור את הרכבת הדוהרת.
אני שואלת את השאלות הללו, שאלות שמתאימות לי, למקום בו אני נמצאת, בקול רם, כי אני לא מפחדת מהן, כי אני לא מפחדת מהתשובות שיש עליהן, אני נוגעת בעצבים החשופים, ולא עושה עצמי בת יענה, על משקל של אם לא שאלתי אז זה לא קיים או יכול להתקיים.
אני יכולה להרים ראש מול המראה ולומר לעצמי, שאני מעריכה את עצמי, שלו רציתי בכך, הייתי מחפשת ומוצאת מערכת יחסים אחרת, שאני נמצאת היכן שאני נמצאת מבחירה, ולא מאין ברירה. או לפחות תחושת אין ברירה.
האם גם את יכולה? האם כל אחת מאיתנו יכולה לבנות לה את סט השאלות המתאימות לה? האם אנחנו מסוגלות לענות עליהן בכנות שעלולה להיות מכאיבה, האם אנחנו יכולות להתמודד עם התשובה, ולתת לה מענה הולם?
לפני 12 שנים. 11 בינואר 2012 בשעה 20:12
