שינויים

- "איפה את?"
- "בדרך מהשולחן שלי למטבחון"
- "יופי! זו היזדמנות מצויינת להתעלל בטוויטי, וללחוש לו באוזן כל מיני דברים מביכים".
- "אתה הרי יודע שזו התעללות גמורה, ואני מתנגדת לה בכל תוקף"
-"כן, אני יודע, אבל זה כייף לראות אותך מסמיקה"

הוא לוחש לי לתוך הנייד, ואלמלא הייתי יודעת שהוא בכלל באוטו בעיר אחרת, הייתי בטוחה שהא מציץ עלי מאחורי הקיר או לפחות דרך מצלמה ניסתרת הממוקמת אי שם במבוך המשרדים.

-"וזה עוד יותר כייף, לראות אותך מחייכת לעצמך חיוך דבילי, כך שכל מי שרואה אותך, מנחש בדיוק מה מהות השיחה".

ואני מנסה בכל כוחי למחוק את החיוך הדבילי הזה שהוא מדבר עליו.
ויודעת שזה מאבק אבוד מראש, ויותר גרוע מכך, שהוא מנהל אותי כך מרחוק בלי שום מאמץ בכלל, ובלי להגיד בעצם מילה אחת, אלא רק לשתול בדימיוני הפורה את עצם הרעיון, או ליתר דיוק לעורר את הזכרונות.

היכולת המופלאה הזו, לגעת בי מרחוק לפרוט עלי כמו על כלי נגינה ישן מוכר ואהוב, יש בה הרבה מאד כח. יש משהו משכר בכח הזה, בידע שאתה יכול במילים לנווט אדם למקום מסויים. בידיים הלא נכונות אפשר בקלות לקחת את הכח הזה למחוזות לא בריאים. ומתוך ההבנה הזו, לדעת, שהאיש שמולך יודע להשתמש בכח הזה בלי לנצל אותו, זה בעיני הקסם שבשליטה.