שינויים

האביב כאן כבר מזמן והכל מתעורר לחיים חדשים,
וכך גם אני. אני מתעוררת, מתחדשת, מתנערת, בודקת את עצמי,
את מה שאני רוצה, את מה שחשוב לי.

המסע הזה לא קל, הוא בעצם קשה מאד, וכואב מאד.
היו לי הרבה מאד שיחות עם דן, וודאי שיהיו עוד.
הוא מלווה אותי עם הרבה מילות עידוד ותמיכה.
אני יודעת שלא קל לו, לא קל לו בכלל, ארבע שנים אינן הולכות ברגל.
ובנינו לנו בינינו אינטימיות עמוקה, וחברות אמיצה, שתמיד תשאר
לא משנה לאן תשאנה אותי רגליי, ומה אחליט לעשות.

הטוויטי כבר לא צהבהב פלומתי, הוא מגדל נוצות, ומאמן את כנפיו
ולומד לפרוש אותן ולעוף, לעוף למקום שבו הוא ירגיש שוב שלם עם עצמו,
עם הדרך שבה בחר. ואולי בסוף יתגלה לטוויטי שהוא בעצם ברבור,
או קונדור. ולא עוד גוזל בכלוב.

אני בוחרת תמיד את הדרכים היותר קשות, היותר מאתגרות, את הדרך
שבה רק מעטים פוסעים, אבל היא הדרך הכי מעניינת, הכי מתגמלת.
הדרך שהיא הכי עבורי. אבל לפעמים גם אני מוכנה להודות בפני עצמי,
שהיא גם הדרך הכי מעייפת, ולפעמים אני פשוט רוצה לנוח בצידי הדרך.

אבל גם מכאן הנוף עוצר נשימה.